האיש הכי גדול בעולם
שי היה נרגש, הוא ישב באוטובוס והסתכל על היושבים. אף אחד לא נרגש כמוהו, כולם טרודים ועסוקים. בתחנה החמישית, נכנס לאוטובוס חייל, לבוש במדים ירוקים, עם עיניים כחולות בורקות, נעליים גבוהות, וכמובן, רובה. החייל התיישב ליד שי ושאל: “אז מה, ילד, לאן אתה נוסע?” שי ענה: “נעים מאוד אני שי” “נעים מאוד” השיב החייל, “אני גיא”. לפני שגיא המשיך, אמר שי “אני נוסע לשדה בוקר לבקר את ראש הממשלה דוד בן גוריון”. “הי, גם אני נוסע לשם!” אמר גיא. “מה אתה צריך לעשות שם?” שאל שי. “ביקשו שחיילים יבואו לעזור להפריח שם את השממה והתנדבתי. מה אתה מחפש שם?” שאל גיא את שי. “אני כותב את עיתון בית הספר ושלחו אותי לראיין את בן גוריון. אימי הציעה שאולי גם אעזור שם קצת.” אמר שי. “נראה לי שאנחנו הולכים ליהנות ביחד” צחק גיא, והסתכל בחלון.
“רגע” אמר שי, ” אנחנו הולכים להיות עוד הרבה זמן ביחד, כדאי שנכיר אחד את השני”. “בשמחה” אמר גיא. “אני אתחיל – אני שי אשכול, בכיתה ה’, גר בתל אביב, ולומד בבית ספר גבריאלי”. “עכשיו תורי” אמר גיא, “אני גיא סתיו, משרת בבסיס בגבעתיים”. השיחה קלחה ביניהם, והם לא הרגישו שעובר הזמן, עד ששמעו “תחנה אחרונה, שדה בוקר”.
גיא ושי ירדו מהאוטובוס. שי אמר שלפי מה שאמרו לו זה אמור להיות כאן. הם ראו שלושה צריפים, ועיזים. לרגע הם חשבו שהם הגיעו למקום אחר ולא לשדה בוקר. לא יכול להיות שבצריף כזה גר ראש הממשלה!! אבל לאחר רגע ראו את בן גוריון יוצא מהצריף לכיוונם. שי התרגש ורץ לעברו. גיא מיהר אחריו, וכשרץ חשב לעצמו שי שלמרות שראש הממשלה נמוך ולבוש בגדים פשוטים, הוא נראה הכי גדול בעולם. לאחר ההיכרות ביניהם אמר בן גוריון: “שניכם בחורים לעניין, יש הרבה עבודה, בואו נלך למרעה ואסביר לכם מה לעשות, ולאחר מכן נאכל ביחד צהריים ותראיין אותי, טוב שי?” “כמובן” ענה שי. הם יצאו יחד למרעה ועבדו קשה עד שהגיעה השעה לקחת את העיזים לטיול בסביבה. לפתע שי הבחין באחת העיזים שמתרחקת מהעדר. הוא אמר זאת לבן גוריון, אך העז כבר לא נראתה באופק. אני מצטער… אמר שי נבוך. “על מה?” שאל בן גוריון, “אתה היחיד ששם לב! בואו נתפצל, גיא ישמור על העדר, ושי ואני נלך למצוא את העז האבודה. מוסכם?” “מוסכם” אמרו גיא ושי. “בהצלחה!” איחל להם גיא, ובן גוריון הוסיף: “ניפגש בשתיים ליד הבית שלי”. שי ובן גוריון יצאו לדרך. הם חיפשו והסתובבו, עלו על דיונות וירדו עד שתש כוחם והם רצו לחזור. ברגע האחרון, שי ראה מרחוק יצור שרוע על האדמה. הם רצו לעבר החיה השרועה וגילו את העז שוכבת מחוסרת הכרה! בן גוריון לא היסס והעמיס את העז על כתפיו. שי חשב לעצמו: וואו! זה מנהיג אמיתי! אבל בקושי הספיק לחשוב כי בן גוריון כבר התחיל לרוץ הביתה. שי מיהר אחריו. בדיוק בשתיים הם הגיעו לצריף עייפים ומרוצים. לאחר שאכלו הציע בן גוריון לשי לראיין אותו. שי אמר שהוא כבר לא צריך. הוא הספיק ללמוד ממנו במשך היום והגיע הזמן לחזור הביתה. בן גוריון חייך לעברו. בן גוריון וגיא ליוו את שי לתחנת האוטובוס, ונפרדו ממנו. שי גמר בליבו לבקר במקום הזה שוב. “תודה!” צעק לבן גוריון שכבר התרחק. בדרך הביתה חשב לעצמו שי, שכל הכבוד לאיש הזה. למרות שהוא ראש הממשלה, הוא בא לנגב ליישב אותו, הקים תנועה של מתיישבים והציג דוגמא לעם ישראל, גיבור אמיתי!
