בס”ד

האחים הטובים

 

שלומי ושמעון הם אחים שאהבו אחד את השני.

יום אחד שמעון קם וראה שהוא מאחר לבית הספר.

אני חייב לעשות לו משהו מיוחד היום. פשוט חייב! מלמל שמעון.

חשב וחשב , ופתאום  עלה  במוחו רעיון ,הוא ניגש למטבח והכין את האוכל ואת התיק וכשהכל היה מוכן הלך לבית הספר.

 כאשר שמעון הגיע לבית הספר וניכנס לכיתה, המורה שאלה את שמעון למה אחרת לבית הספר? והוא ענה: לא קמתי בזמן.

טוב, שב במקום, אמרה המורה . באותו הרגע, שלומי ניכנס לכיתה  של שמעון , ביקש רשות להעביר לו הודעה וכשקיבל ניגש ואמר לשמעון בלחש: בהפסקה בוא למיתקנים.

בסדר, אמר שמעון וכך היה.

בהפסקה שמעון בא  למיתקנים ולא ראה את אחיו שלומי חיפש אותו ולא מצא.

 שמעון חיפש  ליד המגלשה וראה פתק : “לשמעון אני בסוף בכיתה שלך” .

 שמעון רץ בקושי לכיתה וכבר בדרך הגיעו לאוזניו קולות שירה וצחוק ילדים.

מי נמצא בכתה?? התפלא שמעון.

כשנכנס, חשב שהגיע בטעות למקום אחר!

הכתה היתה מקושטת בבלונים ושלטים שעליהם כתוב : “מזל טוב שמעון”

 ואז הבין שחוגגים לו יום הולדת. זה היה מצחיק מפני שהוא שכח בכלל שיש לו יום הולדת.

החברים מהכיתה חגגו ונהנו ואז הוא שאל: עשיתם הכול  בשבילי???

כן!  ענה שלומי אחיו.

  אני לא מאמין! אמר שמעון ודמעות התרגשות עמדו בעיניו. אני מתרגש כל כך!

מאז הפציעה בתאונה לא חגגתי כך יום הולדת !

אבל  עדיין לא סיימנו, אמר שלומי.  המשחק “חפש את המטמון” מחכה לנו.

שמעון, שלומי ומספר חברים יצאו לחצר לשחק.

הריצה בין המתקנים והעצים היתה קשה לשמעון. רגליו הפכו לחלשות בגלל התאונה ומילד שרץ במהירות, מטפס על עצים בזריזות, שוחה כמו דג…הפך לילד שקט שהרגליים שלו כבר לא עושות מה שעשו.

זה הכאיב לו בלב והציק לו, אבל ידע שכולם עוזרים לו במיוחד אחיו שלומי.

לאחר 20 דקות, לא יותר, שמעון אמר לשלומי בעצב:

די שלומי, אני לא יכול לרוץ . תרוצו בלעדי.

אני אחכה לכם בכיתה.

מה פתאום!!?? שאל שלומי. אתה משחק איתנו ולא נעזוב אותך.

שמעון היה בטוח שהוא אומר את כי הוא אחיו אבל פתאום הצטרפו גם הילדים האחרים ואמרו:  לא עוזבים חבר בצרה!

נשחק איתך ונרוץ בקצב שלך!

עכשיו שמעון ממש התרגש והחיל לבכות.

מדוע אתה בוכה?

אתה לא שמח שעשינו לך הולדת?

שמח מאוד ותודה רבה אבל לפעמים אני נזכר איך לפני התאונה הייתי רץ למרחקים גדולים ועכשיו אני לא יכול…שמעון ממש בכה….

 

לבסוף, החליטו כולם לחזור לכתה.

הם ישבו בקבוצה אחת ריקה ושוחחו.

“אני מבין אותך שמעון. זה באמת מכעיס לדעת שאתה לא יכול לרוץ כמו פעם, אמר יואבי. הרגליים כואבות לך?

כן. לפעמים כן, ענה שמעון.

“אני מוכן להיות העוזר שלך, אמר דני”

“ואני מוכן להרים לך את התיק כל יום” אמר יוסי.

“אתם חברים טובים מאוד אמר שמעון בהתרגשות.

אבל אחי היקר והטוב שלומי עושה בשבילי המון דברים וגם את זה.

ואז פתאום שלומי התחיל לדבר:  אח שלי שמעון נפצע ברגליים ויש דברים שקשה לו לעשות.

אבל הוא האח הכי טוב. הוא שומע למה שאני מספר לו שקרה בבית הספר.

הוא חכם ועוזר לי גם בשעורי בית.

דמעות זלגו מעיניו של שלומי כשסיפר על אח שלו שמעון.

לבסוף נרגעו וחזרו ללמוד כמו בכל יום.

שלומי ושמעון הרגישו איך הקשר בניהם מתחזק.

 

 

 

וזה הסוף