מנהרת הזמן הסתתרה מאחורי ארון הספרים הישן בבית של סבתא שרה.
הארון היה כבד ומסתורי, ותמיד עמד באותו מקום, כאילו מחכה למישהו שימצא אותו.
אף אחד לא ידע למה הארון הזה אף פעם לא זז, וסבתא תמיד הזהירה שאסור לגעת בו.
אבל ביום גשום אחד, כשאורי ויהונתן חיפשו ספר לקריאה, הם הבחינו במשהו מוזר.
ספר אחד על המדף היה שונה, לא היה לו גב של ספר רגיל אלא ידית קטנה ומבריקה, כמעט נסתרת.
״מה זה?״ לחש יהונתן,
קולו רועד מהתרגשות ומעט פחד.
אורי משך את הידית והארון נפתח בחריקה חזקה, שגרמה לכל הספרים לרעוד על המדף.
מאחוריו זרח אור צהוב מסתורי, והם נשאבו פנימה כאילו מישהו משך אותם ביד . הם נפלו לתוך מנהרה ארוכה, שקירותיה היו עשויים אבן וחול,
ועליהם חרוטים פסוקים מהתנ״ך.
״זו… מנהרת זמן!״ לחש יהונתן בהתרגשות.
רוח חזקה נשבה סביבם, והאור השתנה מצהוב-לאדום. הם הרגישו את הרגליים שלהם כאילו הן צפות, ואז גררה אותם המנהרה החוצה אל שדה רחב ופתוח, עם דשא רטוב מטיפות הגשם. מול עיניהם עמד מחנה חיילים עצום, ובמרכזו איש ענק עם שריון כבד.
קולו נשמע לכל עבר , וצעק מי יילחם בי?
אורי הרגיש איך הלב דופק במהירות, וגופו מתמלא בלחץ.
״זה,זה גוליית…״ לחש בשקט.
לפני שהספיקו להיבהל, הופיע נער צעיר, רועה צאן, צועד בביטחון מלא,זה היה דוד.
הוא לא פחד מהגודל של גוליית ולא מהצעקות.
אבן אחת, קליע אחד והענק הגדול נפל לרצפה ברעש גדול. אורי ויהונתן הרגישו את הדופק שלהם חוזר חזרה, אבל המתח לא ירד, הם ידעו שהמנהרה קוראת להם להמשיך בהרפתקה.
האור לקח אותם שוב, והם נחתו במדבר חם ויבש. סביבם צעד עם שלם ועייף, אך בראשם עמד משה, פניו רגועות ועיניו מאירות.
הוא דיבר אל העם בקול חזק ברור ,ואמר
״גם כשקשה ממשיכים להאמין!״
אורי הרגיש איך המילים חודרות ללבו, נותנות לו כוח ואומץ להתמודד עם כל פחד.
יהונתן גם הרגיש חיבור, כאילו מישהו מלמד אותם שיעורים חשובים לחיים שלהם.
המנהרה שוב הופיעה, והפעם הובילה אותם לעיר מוקפת חומות גבוהות זו הייתה יריחו.
נשמעו חצוצרות חזקות מכל עבר, והעם צעד סביב החומות בקצב אחיד, יום אחד, יום שני וכל צעד היה עם מלא מתח, והאנשים סביבם עמדו במתח גדול.
ביום השביעי נשמעה תרועה חזקה
והחומות נפלו ברעש חזק.
יהונתן חייך, והבין שלפעמים צריך סבלנות ואמונה, גם אם לא רואים תוצאה מיד.
ופתאום, שוב אור חזק, והמנהרה משכה אותם חזרה לבית של סבתא. הארון נסגר מאחוריהם בשקט, כאילו לא היה מעולם.
אורי ויהונתן הסתכלו זה על זה, והרגישו שמשהו השתנה בתוכם.
מאז אותו יום, בכל פעם שעמדו מול פחד או קושי, הם נזכרו בדוד שלא פחד, במשה שלא ויתר, וביהושע שהתמיד בדרך.
הם הבינו שסיפורי התנ״ך הם לא רק סיפורים מהעבר אלא שיעורים לחיים גם היום, שמלמדים אומץ, אמונה והתמדה.
