נוֹעָה הָיְתָה תַּלְמִידָה בְּכִּתָּה ג׳ בְּבֵית סֵפֶר חֶמֶ”ד קָטָן וְשָׂמֵחַ.
בְּכָל בֹּקֶר הִיא קָמָה מוּקְדָם, שָׁטְפָה פָּנִים, סִדְרָה אֶת הַצָּמוֹת בִּזְהִירוּת, וְהִכְנִיסָה לַמַּחְבֶּרֶת פֶּתֶק קָטָן שֶׁאִמָּהּ כָּתְבָה לָהּ:
“תִּהְיִי מִי שֶׁאַתְּ – זֶה מַסְפִּיק.”
נוֹעָה אָהֲבָה אֶת בֵּית הַסֵּפֶר.
אֶת הַשִּׁירִים בַּבֹּקֶר, אֶת הַתְּפִלָּה בַּכִּתָּה, וְאֶת הַהַרְגָּשָׁה שֶׁכֻּלָּם מַכִּירִים אֶת כֻּלָּם.
אַךְ יוֹתֵר מִכֹּל, הִיא אָהֲבָה אֶת הָרֶגַעִים שֶׁבָּהֶם הַלֵּב מַרְגִּישׁ חָם, כְּאִלּוּ מִישֶׁהוּ הִדְלִיק בוֹ נֵר קָטָן.
יוֹם אֶחָד נִכְנְסָה לַכִּתָּה יַלְדָּה חֲדָשָׁה.
הַמּוֹרָה רָחֵל חִיְּכָה וְאָמְרָה:
”יְלָדִים, זוֹ תָּמָר. הִיא תִּצְטָרֵף אֵלֵינוּ.”
תָּמָר עָמְדָה לְיַד הַלּוּחַ, הֶחֱזִיקָה אֶת הַיַּלְקוּט חָזָק וְלֹא אָמְרָה מִלָּה.
הָעֵינַיִם שֶׁלָּהּ חִפְשׂוּ מָקוֹם בָּטוּחַ.
בַּהֲפְסָקָה נוֹעָה רָאֲתָה אֶת תָּמָר יוֹשֶׁבֶת לְבַד.
הִיא רָצְתָה לָגֶשֶׁת, בֶּאֱמֶת רָצְתָה, אֲבָל הַלֵּב שֶׁלָּהּ דָּפַק חָזָק.
”מָה אִם הִיא לֹא תִּרְצֶה?”
”מָה אִם אֶטְעֶה?”
נוֹעָה נִשְׁאֲרָה בִּמְקוֹמָהּ, אֲבָל הָרֶגַשׁ שֶׁלָּהּ הִרְגִּישׁ שֶׁהַשִּׂמְחָה שֶׁלָּהּ נֶעֱלְמָה.
בְּשִׁעוּר תּוֹרָה סִפְּרָה הַמּוֹרָה עַל מִצְוָה אַחַת קְטַנָּה שֶׁיְּכוֹלָה לְשַׁנּוֹת עוֹלָם גָּדוֹל.
הִיא אָמְרָה: .”לִפְעָמִים לֹא צָרִיךְ לִהְיוֹת גִּבּוֹרִים גְּדֹלִים. מַסְפִּיק לִהְיוֹת בְּנֵי אָדָם.”
הַמִּלִּים נָגְעוּ בְּנוֹעָה עָמֹק בַּלֵּב.
בַּהֲפְסָקָה הַשְּׁנִיָּה נוֹעָה קָמָה לְאַט, כְּאִלּוּ רַגְלֶיהָ מְפַחְדּוֹת.
הִיא הִתְקָרְבָה לְתָמָר וְשָׁאֲלָה:
“רוֹצָה לָשֶׁבֶת אִתִּי?”
תָּמָר הֶרִימָה מַבָּט מוּפְתָּע.
“כֵּן,” הִיא אָמְרָה, בְּקוֹל שֶׁקֶט אֲבָל אֱמִיתִי.
לְאַט־לְאַט הֵחֵלוּ לְדַבֵּר.
עַל בֵּית הַסֵּפֶר הַקּוֹדֵם, עַל פְּחָדִים, וְעַל דְּבָרִים שֶׁמַּרְגִּישִׁים בַּלֵּב וְלֹא תָּמִיד יוֹדְעִים לְהַגִּיד.
עוֹד בָּנוֹת הִצְטָרְפוּ, וְהַצְּחוֹק חָזַר לַחֲצֵר.
בְּסוֹף הַיּוֹם הַמּוֹרָה רָחֵל נִגְּשָׁה לְנוֹעָה וְלָחֲשָׁה:
”רָאִיתִי הַיּוֹם אוֹר קָטָן. וְהוּא הָיָה חָזָק מְאֹד.”
בַּדֶּרֶךְ לַבַּיִת נוֹעָה חָשְׁבָה עַל הַיּוֹם שֶׁעָבַר.
הִיא הֵבִינָה שֶׁלִּהְיוֹת תַּלְמִידַת חֶמֶ”ד זֶה לִבְחוֹר בַּטּוֹב גַּם כְּשֶׁקְּצָת מְפַחְדִים.
זֶה לִרְאוֹת מִישֶׁהוּ אַחֵר – וְלְהַגִּיד לוֹ: ”אַתָּה לֹא לְבַד.”
בַּלַּיְלָה, לִפְנֵי שֶׁנִּרְדְּמָה, נוֹעָה חָשְׁבָה:
אוּלַי אֲנִי רַק יַלְדָּה בְּכִתָּה ג׳, אֲבָל גַּם לִי יֵשׁ אוֹר.
וְהָאוֹר הַזֶּה יָכוֹל לְהָאִיר לֵב שָׁלֵם.
