שלום, נעים להכיר! קוראים לי שאול קפינסקי, אני בן 45 וגר בקיבוץ בארי. נחטפתי ב-7 באוקטובר לשבי חמאס מהקיבוץ, והיום באתי לספר לכם את הסיפור שלי.
הכול התחיל ב-06:29 לפנות בוקר. אשתי, בתי ואני ישנו, כשפתאום התחילו אזעקות בעקבות טילים ונשמעו נפילות חזקות. קמנו בבהלה מהמיטה ורצנו לממ”ד. קיבלנו הודעה מצוות החירום שכנראה חודרים מחבלים לקיבוץ, ולא הבנו מה קורה.
דלת הבית נפתחה בחוזקה והתחלנו לשמוע מילים בערבית. נלחצנו מאוד! איך מציאות כזו יכולה להתקיים בקיבוץ שלנו? ראיתי את אשתי ובתי מתכסות מתחת לשמיכה בפחד, והתחלתי להגיד בקול רועד: “שמע ישראל ה’ אלוקינו ה’ אחד”. המחבלים שמעו את הצעקה ומיד גילו את החדר שבו שהינו. הם פרצו את הדלת ומצאו אותנו מחובקים יחד.
פניתי אליהם ואמרתי: “בבקשה אל תגעו בהן, אל תעשו להן שום דבר, קחו רק אותי”. אפשר היה לראות את הרוע שלהם בעיניים, הם באו לרצוח אותנו, אבל אני לא יודע איך – הם אכן לקחו רק אותי ויצאו מהבית בצעקות “אללה אכבר”. זה היה נס של ממש. בעוד המחבלים סוחבים אותי החוצה, הצלחתי לצעוק להן: “אני אוהב אתכן! לא יודע אם ניפגש בקרוב, או אם בכלל, תהיו חזקות!”. המחבלים לא הבינו מה צעקתי אבל לא אהבו את העובדה שאני מוסר משהו למשפחתי. הם נתנו לי אגרוף חזק בבטן ששיתק אותי, ויצאנו מהבית אל עבר רכב פלסטיני.
מרכב המחבלים הוצאתי כבול לכיוון מבנה מוזר בצורת עיגול. בהתחלה חשבתי שזו מערה, אבל הבנתי שזו מנהרה. פחדתי להיות בחושך, לבד, בלי אף אחד שיהיה לצידי, יתמוך בי ויעודד אותי. כך עברו ימים ולילות, חגים ושבתות של סבל והתעללות. הרגשתי שהמועקה משתלטת עליי ואז שאלתי את עצמי: מה בעצם עשיתי? למה המחבלים בחרו להתנהג אלינו באכזריות כזאת? למה? למה?
פתאום נפל לי האסימון. הרי צעקתי בבית “שמע ישראל” – למי צעקתי את המשפט הזה? לאוויר? למי? ופתאום הרגשתי חץ בלב והבנתי שאני יהודי, ואני קשור לריבונו של עולם, וכל מה שקורה לי הוא בהשגחתו. זה הרגיע אותי. לא ידעתי כמעט כלום על יהדותי, אבל נזכרתי במעורפל מבית סבי וסבתי שהיו מדליקים נרות שבת, וסבא היה שם כיפה וציצית וסבתא מטפחת… והתפילה… שהייתי הולך עם סבא לבית הכנסת… אבל עכשיו אני כאן לבד.
נעצרתי ממחשבותיי והלכתי לישון. בבוקר המחבלים האכזריים העירו אותי בשעה מוקדמת, הפשיטו אותי וציוו עליי להתלבש בבגדי פלסטינים. כמובן שלא רציתי, אבל מה אפשר לעשות? אם לא תקשיב – תיהרג, ואני רוצה לחזור למשפחה שלי בריא ושלם. ל”ארוחת הבוקר” הביאו לי רבע פיתה מיובשת ורבע כוס מים עכורים. איכס…
לפתע נשמע פיצוץ עז. הרגשתי שכוחות צה”ל קרובים והרגשתי חזק מאוד שמשהו טוב עומד לקרות. המחבלים רעדו מפחד והתחילו לצעוק עליי: “אוסכות! אוסכות!” (שתוק! שתוק!). רעדתי וחשבתי – יכול להיות שהם יהרגו אותי עכשיו? ואז נזכרתי בבורא עולם. ידעתי שהוא יודע מה הוא מתכנן, ונזכרתי בקטע מהתפילה שהייתי אומר בגן: “מודה אני לפניך מלך חי וקיים שהחזרת בי נשמתי בחמלה, רבה אמונתך”. שרתי זאת במנגינה שוב ושוב, וזה מילא אותי שמחה ותקווה. מאותו הרגע הרגשתי שאני מחובר לה’ ממש, לא רק מהמנגינה אלא מהלב עצמו.
לאחר כמה שעות כוח צה”ל התקרב למנהרה וחיסל את המחבלים שבפתח. הם נכנסו למנהרה וחיפשו חטופים. הם מצאו אותי לבד, קשור לקיר בשלשלאות, ושאלו אותי אם יש פה עוד מחבלים או חטופים. עניתי שאין עוד. הם שחררו אותי מהשלשלאות והרגשתי שאני סוף סוף בחוץ, משוחרר, חוזר למשפחה שלי שאני כל כך אוהב.
תודה רבה ריבונו של עולם!
