בס”ד
האוצר שמעבר לדמיון
בחול המועד סוכות נסענו כל המשפחה לכנרת, גם הכלב שלנו טומי בא איתנו.
זה טיול שחיכינו לו מאוד, הנסיעה הייתה ארוכה מהרגיל, הכבישים היו מלאים במכוניות והתקדמנו לאט, אחיי הקטנים עצבנו אותי, וחיכיתי כבר שהנסיעה תסתיים.
סוף סוף הגענו, מזג האוויר היה נעים ושמשי, העצים התנועעו ברוח הנעימה, אנשים נכנסו ויצאו מהמים, קולות של צחוק נשמעו באוויר וגלשן שט אל מעבר לקו האופק.
אני ואחי שילה ביקשנו מאבא שלנו שיכנס איתנו לכנרת, מרחנו קרם הגנה, ניפחנו את האבוב, לקחנו משקפות ורצנו למים.
צללנו ושחינו במים המתוקים, המים היו נעימים, שילה עלה על האבוב והתקדמנו לעבר המים העמוקים.
פתאום, משב רוח העיף את כל העננים הבהירים ובמקומם צצו עננים אפורים. אנשים מהרו לצאת מהמים וטיפות החלו לרדת, הגשם החל להתחזק, התחלנו לשחות לעבר החוף אך פתאום האבוב שעליו שילה נסחף ברוח חזקה, אבי החל לשחות לעברו אך הרוח שינתה את כיוונה וסחפה את שילה לעבר החוף מהר יותר ויותר, “הצילו” צעק שילה בקול מפוחד, בחוף ניצבו סלעים גדולים והוא עמד להתנגש בהם.
קול נביחות מוכר נשמע, טומי הכלב הגיע בדהרה, נכנס למים והתקדם לכיוון האבוב, נשך בפיו את החבל ומשך בעוצמה את האבוב וכך הרחיק מהסלעים את שילה, אבא הוציא את שילה מהאבוב וחיבקו. טומי ניער את פרוותו החומה ונשכב על המחצלת עייף מהמאמץ שהשקיע בשחייה, “כלב טוב” אמרתי לו וליטפתי את ראשו בחיבה.
באוהל חיכתה לנו אמא שלא ידעה ממה ששקרה עם מגבות יבשות וארוחת צהרים חמה. אכלתי בתיאבון רב את הצ’יפס והנקניקיות, לאחר שנרגענו סיפרנו לאמא את מה שהתרחש במים כשהיא הייתה עסוקה בהכנת האוכל.
אחר הצהריים החוף היה שקט, ומשב קריר ריחף באוויר, שיחקנו על החוף בצלחת מעופפת, עוז ואילה אחיי הקטנים חיפשו אבנים יפות לאוסף שלהם, צפינו בשמש השוקעת מאחורי הרי העיר טבריה וצובעת את השמיים בגווני ורוד צהוב וכתום מרהיבים.
לקראת הערב אספנו קרשים והדלקנו מדורה, מידי פעם גיצים עפו אל על וקולות פיצוח נשמעו, צלינו שיפודי מרשמלו על האש, ונהנינו מחומה של האש.
בשעה עשר התקלחנו ולבשנו פיג’מות נקיות ושכבנו באוהל לקראת שינה, הקשבנו לפודקאסט שסיפר על תיבת אוצר ישנה שנתגלתה בארמון קדום בארץ ישראל, נרדמנו באוהל עייפים מכל היום העמוס, טומי שלנו שכב בפתח האוהל על המחצלת.
פתאום שמעתי את טומי נובח בקול חזק, נעלתי נעליים, לקחתי פנס ויצאתי מהאוהל, שמעתי רחשים מאחורי האוהל וצעדתי לעבר מקור הרעש. דילגתי מעל שני גזעי עצים עבים כרותים שחסמו את דרכי, עקפתי אותם ולא האמנתי למראה עיניי, תיבת עץ ישנה הייתה מונחת על האדמה מכוסה בעלים, סמל של דג היה חרוט על מכסה התיבה ושרשרת ברזל חלודה הקיפה אותה בצורה רפויה.
לקחתי את התיבה וחזרתי לאוהל בריצה, הערתי את האחים שלי והראיתי להם את התיבה שמצאתי, פתחנו את התיבה בסקרנות לראות מה יש בתוכה, אוסף צדפים יפים נגלה לעינינו ובתחתית התיבה הייתה מונחת מעטפה חומה דהויה, פתחתי את המעטפה בתוכה היה מכתב כתוב בכתב קדום שלא הבנתי, התחלנו לפתוח את הצדפים אך לאכזבתנו כולם היו ריקים, כמעט התייאשנו אך בפינת התיבה נשארה צדפה אחת קטנה ומלוכלכת פתחתי אותה בזהירות והופתעתי למצוא בה פנינה עגולה ולבנה, הפנינה נצצה ובהקה ואור גדול שטף את האוהל וסנוור את עינינו.
אמא נגעה בכתפיי בעדינות ואמרה: “הגיע הזמן לקום”.
