שלום שמי הוא שירה, ואני בת 8.
הסיפור שלי מתחיל בגיל 6. הייתי אז חמודה ומתוקה כמו תמיד.
הייתי בגן ארז המקסים. כשחזרתי באחד הימים מגן ארז, אבי היקר שלמה היה עצוב ושקט,
לא הבנתי מה קרה לו. כשחזרנו הביתה אבי לא ידע מה להגיד לי.
ואני חיפשתי את אימי שרה, לא מצאתי אותה. אבי התחיל לדבר אלי בגמגום ובקול חלש “אמך
היקרה אמך האהובה” הוא לא הצליח לסיים את המשפט.
לא ידעתי מה לעשות ברגע הזה. לא ידעתי מה עם אימי, מה קרה לה?
אבי היקר המשיך בגמגום “אמך נפטרה” הוא התחיל לבכות בכי מר.
אני הצטרפתי אליו בבכי נורא. עליתי לחדרי, אבי המשיך לבכות.
שכבתי על מיטתי, היא היתה ורודה עם כוכבים בצבע תכלת יפה. המשכתי לבכות, כל הפרצוף שלי היה רטוב מדמעות. אבי נכנס לחדרי וליטף את הראש שלי, זה הרגיע אותי מאוד. ביקשתי מאבי שיצא מהחדר, הוא הסכים ויצא. היה זה רגע עצוב ביותר, בחיים לא אשכח אותו.
ביום למחרת לא הלכתי לגן ארז, נשארתי בבית. הייתי שקועה בחלומות שלי, על אימי.
כשהתעוררתי שמעתי מעבר דלתי את צעדיו של אבי, הוא התקרב לעברי. כששמעתי אותו נזכרתי באימי. אבי נכנס לחדרי, הוא פתח את התריס בתקוה שאני אקום. כשהוא יצא מחדרי קמתי, סידרתי את מיטתי, צחצחתי שיניים וסידרתי את השיער (כמובן הכל עשיתי בעצב).
הלכתי בצעדים קטנים לעבר ארון הבגדים שלי, פתחתי אותו, וכמו תמיד לא ידעתי מה ללבוש.
חיטטתי בארון הבגדים שלי. פתאום בין שמלה אחת לחולצה אחת ראיתי קופסה גדולה ושחורה. לא ידעתי מה יש בתוכה. בזהירות רבה פתחתי את הקופסה הגדולה והשחורה, ובתוכה היו שמלה ומכתב. השמלה היה לבנה וארוכה עם חגורה מפנינים, השמלה היתה מהממת. במכתב היה כתוב: “שירוש היקרה, השמלה הזאת היתה שלי בחתונתי, ועכשיו היא בשבילך מזכרת ממני. אוהבת, אימך, שרה”.
התחלתי פשוט לבכות. החזקתי קרוב לליבי את המכתב שאמי נתנה לי. כשנרגעתי, לבשתי את השמלה שאימי נתנה לי, השמלה היתה מהממת עלי.
אבי שמע את הבכי שלי וישר נכנס לחדר. כשהוא ראה אותי עם השמלה הוא התרגש במיוחד (ידעתי שהוא מתרגש כשעלה לו חיוך על הפנים). הוא אמר לי שעם השמלה הזאת אני נראית כמו אימי בדיוק. התרגשתי לשמוע את זה.
ביום למרת גם לא הלכתי לגן ארז, היה לי די משעמם. ירדתי למטבח ואכלתי ארוחת בוקר. ראיתי את אבי מביא את צבעי האקריליק למחסן. כשראיתי את צבעי האקריליק ישר עלה לי רעיון מה לעשות היום, תכננתי להכין תמונה של אימי ולתלות אותה בסלון מול הספה. אמרתי לאבי שיעצור ויביא לי את הצבעים, הוא הביא לי. אבי לא הבין למה אני צריכה את הצבעים. אמרתי לו שיש לי תכנון להיום. אבי שאל אותי מה אני מתכננת לעשות היום, אמרתי לו שאני מתכננת לצייר ציור של אימי- שרה. הוא אמר לי שזה רעיון לא רע, ואפשר לנסות.
אז לקחנו את הצבעים וגם כמה קרטונים (כדי לא ללכלך את הסביבה). התחלנו בעבודה, היה ממש כיף, תוך כדי דיברנו ותכננו איך הציור ייראה. כשסיימנו התמונה היתה מהממת. תלינו אותה בדיוק איפה שרציתי, בסלון מול הספה. עכשיו הבית הרבה יותר יפה.
סוף
