האוצר האבוד
“יוסי, יוסי, בוא תראה מה מצאתי!!”
“מה אתה רוצה עכשיו, שמוליק?” אמר יוסי באנחה כבדה.
“מצאתי מפה! מפת אוצר!” אמר שמוליק בהתרגשות גדולה.
“מפת אוצר? לא יכול להיות, אתה סתם אומר”, אמר יוסי.
“בוא תראה בעצמך”, אמר שמוליק, “מפת אוצר אמיתית!”.
יוסי התקרב לשמוליק והביט במפה. “אני לא מאמין! זו ממש מפת אוצר אמיתית! היכן מצאת אותה?”
“פה, בבור, ליד גן המשחקים” אמר שמוליק.
השעה הייתה שעת בין הערביים, השמש עמדה לשקוע, ואימו של יוסי קראה לו מהחלון לחזור הביתה.
“שמוליק, תקשיב, מחר נפגש פה בשעה ארבע וננסה ללכת בעקבות המפה”.
“בסדר יוסי, מחר, אותו מקום אותה שעה, נתראה.”
למחרת, נפגשו ליד גן המשחקים יוסי ושמוליק, והחלו ללכת בעקבות המפה. המסלול המסומן במפה לקח אותם לחצר הבית השכן.
יוסי ושמוליק חששו להיכנס לחצר, כי פחדו מהשכן הזקן, שלא יצעק עליהם.
“מה נעשה?” אמר שמוליק ליוסי.
“בוא נכנס מהכניסה האחורית לחצר” אמר יוסי.
יוסי ושמוליק הלכו לכניסה האחורית של החצר, והגיעו בשקט בשקט לאזור שבו לפי המפה נמצא האוצר.
הם החלו לחפור. כעבור שעה של חיפושים יוסי קרא לשמוליק בהתרגשות “מצאתי, מצאתי! שמוליק, בוא תראה מה מצאתי!”
יוסי הראה לשמוליק נרתיק בד ישן שעליו רקומות האותיות י.כ.
הם פתחו בזהירות את הנרתיק הישן וגילו בפנים תפילין! זוג תפילין ישנות מאוד!
“שמוליק, אני חושב שאני יודע למי התפילין שייכות” אמר יוסי בקול רועד.
“לסבא רבא שלי קראו יוסף כהן ז”ל. הוריי קראו לי על שמו. הוא היה צדיק גדול. אני חושב שהתפילין האלה היו שייכות לו”, סיים יוסי ושתק.
“בוא ניקח מהר את התפילין לבית של סבא שלך, כדי לשאול אותו האם זה באמת שייך לאביו”, אמר שמוליק.
יוסי ושמוליק רצו במהירות לביתו של סבא של יוסי. “סבא, תראה מה מצאנו! האם זה באמת היה שייך לאבא שלך?” שאל יוסי.
סבא חייך ועם דמעות בעיניו הנהן ללא קול.
“תודה ילדים צדיקים, שהחזרתם לי את התפילין של אבי היקר ז”ל, שנים שחיפשנו אחריהן ולא מצאנו. תודה.”
