זה היה עוד יום רגיל בבית הספר. קול הצלצול נשמע בחוזקה, וכולנו רצנו לכיוון הכיתה. המורה מיכל קראה לי ולכרמל חברה שלי. כרמל ואני הסתכלנו אחת על השניה בפליאה: “מה כל כך חשוב כשנגמרה ההפסקה? התנהגנו יפה!” אמרתי.
הגענו למיכל, שמהר מאוד הפיגה את חששותינו ואמרה: “מה נבהלתן כל כך?התנהגתן יפה. יש תחרות סיפורים קוראים לה “מרוץ הצבי”. אני בוחרת אתכן לנציגות הכיתה שלנו.לכו למיתר המחנכת של כיתה א’ היא תעזור לכן,”
“בסדר” אמרנו פה אחד. יצאנו לחפש את מיתר, ומצאנו אותה בכיתת מחשבים.”היי!” אמרה מיתר “בואו היכנסו”. מיתר הסבירה לנו על התחרות ומה צריך להיות בסיפור. היא גם אמרה שנצא החוצה, למרחב הפתוח לשתי דקות ונחפש משהו, אולי נמצא רעיון. היא גם ביקשה ממנו לא ללכת ביחד. “או-קי” אמרנו לה. אני בחרתי ללכת לפינת רוגע. ליד גדר בית הספר נתקלתי במשהו כתום כזה ולא ברור. לא כל כך הבנתי מה זה, וניסיתי להבין מה זה האבן הכתומה הזאת. עוד לא זהיתי מה זה הדבר הזה וכרמל קראה לי “נטע בואי עברו שתי דקות “,
“בסדר בסדר אני כבר מגיעה” אמרתי. חזרתי לכיתת מחשבים הייתי צריכה להתחיל לכתוב סיפור ולא ידעתי על מה. חשבתי שאולי אכתוב על מישהו שיש לו כוחות על. מיד עברה המחשבה מראשי. המשכתי לחשוב על עוד דברים, ותוך כדי התקדמתי, ו…בום!!! נתקעתי בדלת.נכנסתי התיישבתי והתחלתי לכתוב. כתבתי ומחקתי כתבתי ומחקתי, ביקשתי ממיתר עזרה, והיא באה לעזור לי. היא אמרה לי שכדאי שאכתוב על מה שראיתי. פתאום נזכרתי באבן הכתומה,האבן שראיתי שזהרה, שהיתה כל כך גדולה, שרציתי להישאר לראות אותה. אני חייבת לגלות למה היא היתה זוהרת וגדולה. מיתר אמרה שנגמר הזמן ושנחזור מחר. אחרי בית הספר אבא שלי הסיע אותי למקום בו ראיתי את האבן כדי שאחקור אותה. גיליתי שהיא לא רק זוהרת וגדולה, היא גם חמה ויש עליה לכלוכים קוצנים. צילמתי את האבן וחזרתי לאוטו.כשהגעתי הביתה והתחלתי לחקור,וגיליתי שהיא שייכת לבריטים שהיו כאן לפני 75שנים, ואז פתאום כל מה שראיתי נמחק מהאתר. מאוד התבאסתי. ניסיתי ללחוץ על כמה כפתורים וזה לא עבד. רצתי לראות את האבן. ראיתי את האבן וגיליתי שכבר אין עליה קוצים. לקחתי את הטלפון, הסתכלתי על התמונה ושוב על האבן, החלטתי לגעת בה ו…פווף!! הגעתי למקום לא מוכר. לקח לי רגע להבין, ואז זה קרה. הבנתי שאני חזרתי לקום המדינה 1948. בדיוק שמעתי על הכרזת מדינת ישראל. איזו התרגשות היתה שם, וגם אני התרגשתי. לא ידעתי למה. הרי אני כבר מכירה את קום המדינה. כולם רקדו ושרו ומשהו התרחב לי בלב היינו ביחד מאוחדים. היו שם שתי חברות. שתיהן רצו את אותו המשחק, אבל אחת מיהרה לוותר. אני לא היתי מוותרת על דבר כזה בחיים, מייד חזרתי למציאות, ראיתי שתי חברות רבות, ואף אחת לא מיהרה להשלים. מייד הבנתי כמה חשובה “אהבת חינם” הרי בלי זה לא נגיע לשום מקום, לא יבנה בית המקדש ובכללי לא נעים לריב.
זה מה שהבנתי מהאבן וכנראה זה מה שהיא היתה צריכה להגיד. מאז פעם בשבוע אני באה לאותו מקום ובכל פעם לומדת משהו חדש מסיפור אחר. חזרתי מהר להשלים את הסיפור, והבאתי למיתר.
