ד”ר לחינוך!
“בוקר טוב לכולם! השעה 6:30! עוד חצי שעה תפילת שחרית, לקום, לקום! – בוקר טוב צביקה, בוקר טוב דובי….בוקר טוב לכווולם…כן כן גם אתה, רוני, קום, קום – מה, אתה צריך הזמנה מיוחדת? חסר לך שאני לא רואה אותך בתפילה בזמן….”
את הפזמון הזה שמע רוני, תלמיד כיתה י’ בישיבת נחלים, מידי יום בפנימיה. איציק המדריך היה כל בוקר משכים את התלמידים…כולם קמו חוץ מאחד – רוני…
זה היה חזק ממנו. בשעת ההשכמה הרגיש מעורפל, כבד, לא מסוגל והעדיף להתהפך לצד השני – אך מיד לאחר שכבר נהיה שקט בחדרים, לאחר שכולם כבר הלכו – מילאה אותו הרגשת השפלה עמוקה – איך כולם מצליחים ואני לא? – הוא היה מתחפר במיטה ומנסה להתעלם מהרגשה נוראית זו…
“לא הרגשתי טוב”, “התפללתי במניין מוקדם, בנץ”, “התפללתי במניין עם החטיבה”, “התפללתי במניין במושב (נחלים)” – אלו רק חלק מהתירוצים / שקרים הרבים שהיו לרוני לומר מדוע לא היה בתפילה.
הזלזול שחש מצד המדריך, ולעיתים גם מהחברים על כך שהוא לא מצליח לקום בבקר – פגעו בו מאוד. כלפי חוץ, הוא הפגין שלווה וביטחון עצמי אך מבפנים היה מאוד שביר והרגיש שהוא חייב עזרה אמיתית. מישהו שיבין אותו, מישהו שיאמין בו.
הרבה פעמים הוא מצא את עצמו מטייל בשבילי היישוב, נחלים, ובוכה. מסתכל על פרפרים, פרחים – על הטבע. כאילו מנסה “להעביר נושא” ולהנות קצת מדברים יפים.
יום אחד, החליט המדריך ללמד את רוני לקח. מה עשה? – ביקש מכמה אנשי צוות שכל אחד מהם יתפלל בכל אחד מהמניינים שרוני אומר שהוא היה בהם, ובכך תתגלה האמת, שכן כל מניין שרוני יאמר שהוא היה בו אז יהיה מישהו מהצוות שיוכיח שהדבר לא היה ולא נברא. תכנן – ועשה.
“היכן היית בתפילה?” – שאל הרב. רוני לא ענה. “אני חוזר: היכן היית הבוקר בתפילה?” – אך רוני לא השיב. חושיו אמרו לו שטומנים לו מלכודת…ואז התפרץ המדריך: מה תגיד? שהתפללת בנץ? במושב? עם החטיבה? או אולי לא הרגשת טוב? הא, מה תגיד?? רוני הרכין את ראשו.
מיד נכנסו כל אנשי הצוות והעידו שלא ראו את רוני בשום אחד מהמניינים…
“צאו החוצה!!! – מיד!! עכשיו!!” – רעם קולו של המחנך לעבר אנשי הצוות – “ללא יוצא מן הכלל: ה-ח-ו-צ-ה!!”.
“אבל הרב, עד שהצלחנו להוכיח את שקריו של רוני?” – שאל איציק המדריך בהלם מוחלט. “איציק, אתה שמעת אותי?? – אתם מפריעים לי ללמד! ה-ח-ו-צ-ה!!” – אמר המחנך.
שקט דממה השתרר בכיתה. דמעות מעיניו של רוני החלו לזלוג מאליהן…הוא לא היה מסוגל להרים את ראשו. הוא הבין בדיוק מה עשה הרב למענו. לא רק הוא – כל הכיתה הבינה…הרב התקרב בצעדים איטיים לעברו של רוני וביד עדינה נגע בסנטרו, הרים את פניו בעדינות והסתכל ישירות לתוך עיניו ללא מילים.
אכן, לא היה צורך במילים. הכל היה כבר מובן.
“תסתכל לי בעיניים” – לחש הרב שרק רוני ישמע. הרב הוריד את משקפיו כמו רוצה לומר – אני רוצה לראות אותך ללא שום מסכים. רוני הרים את עיניו האדומות מדמעות והסתכל ישירות בעיניו של הרב – העיניים הטובות, העיניים הרכות, העיניים שכל כך הרבה זמן חיכה למצוא ולפגוש. עיניים שירימו אותו למעלה, המבט הרך שיטע בו אמון וכאילו יאמר לו: אני מאמין בך! – אתה מסוגל! – לאחר כשלוש שניות של מבט חודר חזר הרב למקומו והחל ללמד….
מאותו היום, ללא שום השכמה היה זה רוני הראשון בתפילה…
