דניאל לומד להתמודד
שלום, קוראים לי דניאל, אני בן 11 ומתגורר בירושלים . ולומד בכיתה ו’ בבית ספר “עופר’.
הסיפור שלי יכול לקרות להרבה ילדים ולכן חשוב לי לשתף אתכם בו.
הכל התחיל לפני שנה,
אני ומשפחתי גרנו בטבריה. אהבתי את בית הספר בו למדתי, היו לי שם חברים טובים והצלחתי בלימודים.
יום אחד, כשחזרתי מבית הספר ראיתי את אמי ואבי עם עיניים אדומות ודומעות.
שאלתי: “מה קרה אמא?”
ואז, אימי ענתה לי, “דניאל..,” אך היא לא הצליחה לסיים את המשפט.
היא נשמה נשימה עמוקה ואמרה, “דניאל, דודה שושנה נפטרה.”
“מה?!” צעקתי בקול רם. דודה שושנה גרה איתנו מאז שאני זוכר את עצמי, היא הייתה ערירית ואימי לא רצתה שהיא תהיה לבדה.
“אני יודעת שזה קשה לך, זה קשה לכולנו.” אמרה אימי בדמעות.
“אבל זו האמת העצובה ואנחנו צריכים להתמודד איתה. אני יודעת שאהבת אותה מאוד וגם היא אהבה אותך.”
הלכתי לחדר עצוב וכואב, סגרתי את הדלת ובכיתי.
‘לא ייתכן שדודה שושנה נפטרה, פשוט לא יכול להיות שזה קרה!’, חשבתי בכאב.
אבל הייתי חייב להבין שיש דברים כואבים בחיים ולהמשיך למרות האובדן .
כחודש אחרי כן, חזרנו לשיגרה. השתדלתי לעזור בבית ולעשות כל מה שאפשר כדי להקל על הורי. אמא עדיין הייתה עצובה אבל דיברנו אחד עם השני והעלינו זיכרונות מדודה שושנה וניסינו להתמודד יחדיו עם הצער והאובדן.
ערב אחד, כשחזרתי מהמגרש, הורי ישבו במטבח ודיברו בשקט. כשנכנסתי, הם הביטו זה בזה ואז הביטו בי ושתקו.
לפתע אמרה אימי: ” אבא קיבל קידום בעבודה. ומשרדו החדש נמצא בירושלים. יהיה לו קשה לנסוע הלוך ושוב כל יום ולכן החלטנו לעבור לגור בירושלים.”
“אבל אני אוהב את הבית הזה! ואת החברים שלי!” אמרתי בכאב.
“אני יודע, דניאל” אבא אמר בעצב, “אבל העבודה הזו חשובה לכולנו.”
באותו לילה לא נרדמתי. מחשבותי נדדו על דודה שושנה ועל חברי .
בבוקר קמתי מדוכדך והלכתי אל ביה”ס בחוסר רצון.
שבועיים לאחר מכן נסענו לירושלים, הגענו בצהריים לבית החדש ופרקנו ארגזים. יום למחרת קמתי לביה”ס. הייתי קצת נרגש וחששתי מהמפגש החדש עם התלמידים.
כשנכנסתי לכיתה, כולם הסתכלו עליי.
המורה הציגה אותי והציעה לי לשבת ליד ילד בשם יעקב. יעקב חייך אליי ואני שמחתי בלבי.
כשנשמע הצלצול להפסקה כולם יצאו מהכיתה ואני אחריהם.
שיחקנו כדורעף. האמת, אני לא כזה טוב אבל שיחקתי. כשהגיע אליי כדור, בטעות הפלתי אותו והקבוצה שלי הפסידה. חברי הקבוצה צעקו ואמרו לי שאני גרוע, ואני נפגעתי.
בהפסקה השנייה חששתי לשחק אבל בסופו של דבר הצטרפתי למשחק ושוב שגיתי.
יעקב, שלידו ישבתי, כעס, דחף אותי , נפלתי לריצפה ונחבלתי.
כשקמתי יעקב ועוד שני ילדים תפסו אותי ואמרו לי שאם אני אלשין למישהו הם ירביצו לי שוב. פחדתי ובמשך כמה שבועות הם המשיכו להציק לי. חלק גדול מילדי הכיתה התרחקו ממני כדי לא להתעסק עם החבורה הזו. וככה הייתי לבד רוב הזמן.
ביום שישי האחרון, כבר לא יכולתי להתאפק וסיפרתי הכל למורה, כמובן שיעקב ושני חבריו נענשו. כשהורי שמעו על כך הם היו עצובים ושאלו אותי למה לא סיפרתי להם, שיתפתי אותם שפחדתי, הבנתי שטעיתי ולמדתי שלפעמים צריך לדבר עם מבוגר ושזה לא טוב לשמור הכל בלב. מקווה שגם אתם!
