דנה שתיים

שירי בנמלך

כיתה ב’1

בית ספר אפרתה

דנה שתיים

דנה

היי, קוראים לי דנה, אני בת שמונה, אני גרה בתל-אביב עם אחי הקטן ושתי אחיותיי הגדולות ועם הכלב הקטן והחמוד שלי. בתחילת השנה עליתי לכיתה ג’, ולכבוד היום הראשון קנו לי בובה ממש יפה, עם שיער חלק ונעים ומלא בגדים, ומאז חיי השתנו…

יום אחד כשחזרתי מבית הספר, ראיתי את בובתי מתעוררת פתאום. לא הבנתי איך זה קרה. אהבתי מאוד את הבובה, אך לא חשבתי לרגע שהיא תתעורר, הרי בובות לא יכולות לזוז או לדבר, הן בסך הכל חפצים.

לא הבנתי איך זה קרה, ולרגע הייתי בטוחה שאני עדיין במיטה ושזה רק חלום. צבטתי את עצמי וזה כאב, אבל עדיין לא השתכנעתי. הלכתי למטבח, נתתי ביס בפלפל חריף והרגשתי שיש לי מדורה קטנה בתוך הפה, אבל עדיין היה לי קשה להאמין. ובינתיים הבובה המשיכה בעיסוקיה, ואפילו מרחה לעצמה לק, אך ברגע שראתה אותי – קפאה במקומה.

לרגע חשבתי שדמיינתי הכל, אבל הייתי בטוחה שראיתי את זה, ואולי גם קצת רציתי להאמין… למרות שעדיין הייתי המומה הבנתי שזאת הזדמנות שיכול להיות שלא תחזור על עצמה, לברר מה קורה כאן. ניגשתי אל הבובה ולמרות שהרגיש לי מוזר לדבר אליה קראתי “היי דנה2 (הייתי צריכה שם יפה וזה הכי יפה שמצאתי), בבקשה תגידי לי שאני לא משתגעת או משהו כזה”. לא הייתה תשובה. ניסיתי שוב ושוב במילים שונות, ואפילו ניסיתי לשחד אותה עם עוגיות. אחרי שגם זה לא הצליח חשבתי לשים מסביבה המון מאכלים שהיא אוהבת (כלומר שאני אוהבת, והייתי בטוחה שגם היא אוהבת כי הרי קוראים לה דנה2 והיא חיייבת להצדיק את השם!).

——————————————————————————————————–

דנה2

עמדתי בתוך גן עדן של מתוקים אבל לא יכולתי לגעת כי הייתי בטוחה שדנה הזאת עלתה עליי, מתחבאת, ורק מחכה שאזוז. אבל אחרי חצי שעה של עמידה הגעתי למסקנה שדנה לא כאן, כי כמו שלמדתי להכיר אותה אין לה כל כך הרבה סבלנות.

לקחתי “ביסון” משם ומשם, ממש קטן שלא ישימו לב, אבל אחרי סבב נגיסות אחד בכל המתוקים החלטתי לעשות עוד סבב, ועוד אחד, ובלי ששמתי לב גמרתי כמעט את כל מה שהיה סביבי. נתקפתי בהלה. אין סיכוי שדנה לא תשים לב עכשיו!

“אההההה” שמעתי פתאום קול צורח, “אהההה” קראתי גם אני. “ידעתי!” קראה דנה. לא היה שום תסריט בו הייתי יכולה לשכנע אותה שאני רק בובה דוממת, אז כדאי שעכשיו אספר לכם ולה את הסיפור שלי ושל כל הבובות.

חוץ מאנשים בודדים כולם חושבים שבובות הן באמת רק בובות. אבל לא. פעם אמריקה כפי שאתם מכירים אותה כיום הייתה “ארץ הבובות”, עד שהגיע קולומבוס הזה.

לא הייתה לנו ברירה היינו חייבים לעשות איתו עסקה – הוא ישמור את הסוד שלנו ובתמורה הוא יפתח רשת צעצועים (רשת שהיום אתם מכירים אותה בשם טויס-אר-אס), בה ימכור אותנו כבובות, וכשאף אחד לא ישים לב נמשיך בעולם הקסום שלנו.

דנה

“רגע למה אתם כל כך לא רוצים שנדע?” לא הבנתי.

“כי אצלכם הכל מסובך, ממשלות, כסף, מלחמות. אצלנו הכל פשוט וטוב” ענתה לי. ולרגע גם לי התחשק להיות בובה.

“ואיך זה שאף אחד לא גילה עד היום”? שאלתי.

“שכחת שמי שמשחק איתנו הם ילדים?” צחקה.

מאז לפעמים אני סוגרת את דלת חדרי ומצטרפת לדנה2 לעולם טוב, שאני רוצה להאמין שגם לנו יהיה יום אחד.

הסוף