דמקה

זה קרה בקיץ שעבר, אצל סבא משה כשרון שיחק בדמקה. סבא ניכנס תוך כדי שהוא
ממלמל לעצמו ”הכלבה הזאת! שכנים ארורים” השכנים לא ממש חיבבו אותו והיו
צועקים: ”למה הנכד שלו משחק כל היום בדמקה” וסבא צחק: ”כי הוא אוהב
סבא צעק לשכנים ”שהכלבה הזאת תשתוק!” השכנים )לא סיפרתי לכם – לא
מיזמן קנו כלבה(. לפתע סבא סם לב לרון המשחק דמקה בסלון. “שלום רוני רון. רוצה
שאשחק איתך”? “כן” אמר רון. רון ניצח את סבא 8 פעמים. סבא לא הפסיק לצחוק
.פתאום נכנסה רותי, אחותו של רון. רותי שלא מזמן חגגה יום הולדת 5 שאלה: “מה
המשחק הזה”? “דמקה” ענה רון. “אפשר להצטרף”? “לא” ענה רון בחריפות. “למה”?
שאל סבא. “כי היא לא יודעת לשחק”. “אז בוא נלמד אותה!” הציע סבא. “אוקיי, אבל
לא יותר”, רטן רון. “טוב” אמר סבא.
רותי שיחקה טוב כל כך שסבא ורון לא נתנו לה לישון. רותי היתה עייפה נורא בבוקר.
“טוב תישני” אמר רון לאחר שסיפרה להם שהיא עייפה.
כשרותי התעוררה היא שיחקה ופיהקה כל רגע, “האאאא…” פיהקה רותי בפעם
המיליון. לסבא ורון לא היה כח לשמוע עוד פיהוק אחד. “טוב לכי” אמרו שני הבנים,
לרון נמאס לשחק דמקה. הוא יצא ושיחק עם הכלבה של השכנים. הוא זרק לה כדור.
בוינגגג!! השכנים שמחו אבל לא לזמן מה. רון שיחק גם בלילה. טראח! הכדור פגע
פעם נוספת בדלת של השכנים. “די!” צעקו השכנים מהמיטה. “טוב!” נבח רון, והלך
לישון.
במשך כל החופשה רון קרא ספרים. “זה משעמם” התלונן רון שוב ושוב. “חה חה חה”
צחק סבא שוב ושוב.