דמיון אמיתי/מאת: הדס רחל בורשטיין כיתה: ה’3
הכל התחיל כשהמורה שרה אמרה: “עליכם להגיש לי מופע על נושא חופשי של מקסימום עשרים דקות, מי שיעלה מופע פנטזי ויצירתי יקבל בונוס של חמש נקודות, העבודה תתבצע בזוגות שאני אחלק! אלה הזוגות: יאיר ואורי, נתן ושירה, נטלי וירדן, נדב ונווה…” ברגע שהיא אמרה נדב ונווה הפסקתי להקשיב. דרך אגב קוראים לי נווה.
פילסתי את דרכי אל עבר נדב באי רצון מופגן, אם לא הייתי ברור, אני ונדב לא דיברנו מאז כיתה א’. אנחנו לא מכירים אחד את השני ואף פעם לא רצינו להכיר. כל מה שאני יודע על נדב זה שהוא חנון, ממש חנון, הוא מהסוג ילדים הזה שמתקן את המורה על טעויות לשון, והוא אפילו תיקן פעמיים את המורה ללשון! אתם מבינים עם מה אני עומד להתעסק?! ילד שלא מדבר הרבה וכשהוא כן מדבר זה כדי לתקן תלמידים אחרים, ואני, ילד שלא יכול להפסיק לדבר אצטרך להפסיק לדבר כל שנייה כי הוא יתקן אותי! איך אני אשרוד?!
“שלום” אמר נדב בשקט, “היי” עניתי והופתעתי שהוא לא אמר ש’היי’ זה בלועזית. “על מה אתה רוצה להופיע?” שאלתי, “אני אישית רוצה להציג על גובלינים ואלפים, אבל אם אתה לא רוצה אז לא נציג על זה” ענה נדב, לא ידעתי מה לענות, הייתי בהלם, בחיים לא שמעתי את נדב אומר משפט כל כך ארוך. “אהה… לא אכפת לי להציג על גובלינים ואלפים, נשמע לי מאוד פנטזי” עניתי בהיסוס, “יופי, אז ניפגש אצלי מחר? יש לאחותי הרבה תחפושות” ענה נדב, “אז קבענו” עניתי.
ביום למחרת לא הצלחתי להתרכז בלימודים (לא שהייתי טוב בזה לפני כן), כל הזמן חשבתי על הבית של נדב ומה נעשה כשנגיע. אחרי הלימודים הלכתי עם נדב לביתו, כשהגענו זרקנו את התיקים בכניסה והלכנו לחדר של נדב, לפני שנכנסנו נדב קרה לאחותו, שירה, ילדה נמוכה על כיסא גלגלים, ניסיתי לחייך.
נדב נכנס לחדר עם ארגז תחפושות “נראה לי שנסתדר” הוא צחק. פתאום החדר החל להסתובב, עצמתי עיניים, וכשפתחתי היה ברור שאני ונדב כבר לא בחדרו. “הביאו את העבריינים!” שמענו קול קורה. הכניסו אותנו לחדר עגול עם מלא יצורים, ומשהו בבטן אמר לי שאלא גובלינים ואלפים. “תקשיבו עבריינים אנושיים קטנים” אמר יצור גדול שעמד על במה באמצע החדר “מה שאני רואה במוח שלך נדב, הוא לא טוב. זהו מידע שמור של האלפים והגובלינים ואתה לא הולך להציג אותו בפני בני כיתתך!” המשיך היצור, נדב הנהן.
במהרה החדר הסתחרר שוב אבל הפעם הופענו בחדר של נדב. “מה זה היה?!” שאלתי “אין לי מושג! אבל נראה לי שכבר לא יתנו לנו את הבונוס של החמש נקודות…” אמר נדב בעצב, “בטח שיתנו! אתה חושב שמישהו יאמין לסיפור ההזוי הזה?!” עניתי בגיחוך “וגם, מה אתה יודע על האלפים והגובלינים שהם לא מרשים לך לגלות?” שאלתי, “סתם כמה עובדות מספרים” ענה נדב, צחקנו.
“עכשיו אני רוצה שנווה ונדב יציגו!” קראה המורה שרה. עלינו לבמה והעלינו מופע מדהים על גובלינים ואלפים איך שאנחנו מדמיינים אותם, ולא איך שהם באמת. “זה היה מופע מרהיב!” אמרה המורה שרה בקולה הצורמני ומחאה כפיים “נראה לי שמגיע לכם מאה וחמש!” המשיכה “גם עבדתם בשיתוף פעולה וגם דמיונכם מדהים אותי, והתוצר מושלם! לא כן?” שאלה המורה שרה, “כן!” ענינו ביחד והחלפנו מבטים ממתיקי סוד.
