די לחרם

די לחרם!

היי אני דניאלה, אני בכיתה ו’ ולומדת בבית ספר ”אור הגליל” שבכרמיאל,

אני רוצה לספר לכם סיפור על עצמי,

מכירים את הסיפורים על ה”חרם”?, שתמיד קורה למישהו רחוק. בכתבה בעיתון או בתקשורת,

 אז זה הסיפור שלי.

כמידי יום אני מגיעה מוקדם לבית הספר.

יום אחד הגעתי לבית הספר ומספר בנות הסתכלו עלי והתלחששו בניהן

”זאת הילדה המוזרה  מכיתה ו”,

 ניסיתי להעמיד פנים שאני חזקה אבל הדמעות חנקו אותי מבפנים, אני ”רגילה” שילדות מהכיתה שלי לועגות לי, אבל ילדות מכיתות אחרות ממש לא.

נכנסתי לכיתה ופרצתי בבכי לא הבנתי למה הן לועגות לי כך.

 ישבתי במקומי עם עצב רב בלבי וראיתי חבורה של ילדות מהכיתה מתקרבת למקומי, הרגשתי הקלה מרובה, לפחות מישהי באה לשאול לשלומי. כשהן הגיעו למקומי אחת הילדות אמרה:” את בסדר, ילדה מוזרה?”, ברגע הזה התפרקתי, עד שחשבתי שמישהי באה ”לנחם” אותי, הן עשו בדיוק ההפך, ריסקו את ליבי.

כשהיה צלצול המורה הגיעה לכיתה, היא ראתה אותי ואמרה לי לגשת אליה, ניגשתי אליה והיא שאלה אותי: ”את בסדר”, “אני בסדר או לא?” חשבתי בליבי, עניתי למורה ואמרתי לה שאני בסדר וחזרתי למקומי.

 בשיעור חשבון ישבתי ליד רומי, כשהיא שמה לב שהתיישבתי לידה היא מיד עברה מקום, לא הבנתי למה היא עושה זאת, בסיום השיעור המורה לחשבון ניגשה אלי ואמרה לי: ”דניאלה, את בדרך כלל משתתפת בשיעור מה קרה עכשיו?, זה נראה שמשהו מציק לך, את בסדר?”, ”כן, אני בסדר” עניתי.

בהפסקה יצאתי לחצר והסתובבתי עם עצמי, כמה ילדות מכיתתי ראו אותי וצעקו לי מרחוק: ”היי ילדה מוזרה, למה את לבד?” החלטתי שאני לא יכולה יותר לסבול פשוט צעקתי בחצר ”מה יש לכם, מה אתם רוצות ממני!”. כולם הסתכלו עלי ופרצו בצחוק.

אני פשוט רצתי לכיתה ובכיתי בטירוף.

בסיום הלימודים כשהגעתי לביתי אמי שאלה אותי איך עבר היום? לא רציתי להגיד לה את האמת אז אמרתי לה שהיום עבר בסדר, אמי ראתה על פני שמשהו לא תקין, כשהלכתי לחדרי אמי התקשרה למורה ושאלה אם היה בסדר היום בכיתה? והמורה ענתה לאמי ”כן הכל כרגיל”.

אחרי שהשיחה נותקה אמי נכנסה לחדרי ושאלה אותי: ”דניאלה את בסדר, קרה לך משהו היום מישהו העליב אותך?”, ”לא, אני פשוט עייפה וראשי כואב” עניתי, אמי אמרה לי שהיא הולכת לפגישה ותחזור בשעה 18:00 כשאמי יצאה מהחדר פשוט פרצתי בבכי, התחרטתי שלא סיפרתי לאמי מה אני מרגישה, כשאבי חזר מהעבודה הוא שאל אותי: ”מה קרה?” עניתי “כלום”.

בשעה 21:30 נשכבתי במיטה וניסיתי להירדם וחשבתי לעצמי: ”עשיתי משהו רע למישהו, למה כולם מתנהגים אלי ככה?”.

ככה עברו עלי כמה ימים מאוד לא נעימים,

לאחר שבוע התארגנתי לבית ספר, לפני שהגעתי לבית הספר תהיתי בליבי אם גם היום יצחקו עלי ויציקו לי?, כשהגעתי לבית הספר אף אחת לא הסתכלה עלי מוזר, אף אחת לא צחקה עלי,

נכנסתי לכיתה ואפילו אחת הבנות אמרה לי בוקר טוב,

בהפסקה כמה ילדות מכיתתי באו אלי וביקשו ממני סליחה, לאחר מכן באו אלי שתי ילדות מכיתתי ואמרו לי שהם מבקשות סליחה! לא כ”כ הבנתי מה גרם להם לכך…

ואז הן אמרו שהן רצו להתקבל לחוג אומנות במתנ”ס ולא קיבלו אותם, נתנו להן הרגשה של לא רצויות, וזה גרם להם לחשוב על המעשה המכוער שעשו לי.

       אל תתנו יד לחרם!