די לחרם – כן לאנושיות / שני חסידי
בכיתה ו’ של בית הספר “מעלות”, הכל נראה כרגיל. המורות לימדו, הצלצול בישר על ההפסקה, והבנות רצו לחצר. אבל בפינת הכיתה ישבה שירה. שירה לא הייתה ילדה “רעה”, והיא לא עשתה שום דבר לא בסדר. זה פשוט התחיל ביום אחד שבו אף אחת לא קראה לה לשחק בחבל, והמשיך בשבוע שבו אף אחת לא ישבה לידה בצהריים.
כמו שכתבת, החרם לא התחיל בצעקות. הוא התחיל בשתיקה. שירה הפכה לשקופה. הבנות האחרות לא היו רעות, הן פשוט “התרגלו” ששירה לבד, וכל אחת פחדה להיות הראשונה שתשבור את השקט ותדבר איתה.
באחד הימים, המורה סיפרה לבנות על הרב שלום משאש זצ”ל. היא סיפרה איך פעם אחת, כשהרב היה רבה של העיר, הוא הגיע לאירוע גדול וראה אדם אחד יושב לבדו בפינה, רחוק מכולם, כי אנשים חשבו שהוא “שונה” או לא מספיק חשוב.
הרב משאש, שהיה ידוע באהבת ישראל העצומה שלו, לא כעס על הקהל. במקום זאת, הוא עשה מעשה של אומץ שקט: הוא עזב את כיסא הכבוד שלו ליד המזרח, הלך עד לסוף האולם והתיישב ליד אותו אדם. הוא דיבר איתו בחיוך, הקשיב לו והראה לכולם שכל אדם הוא עולם מלא.
תמי, אחת הבנות בכיתה, הקשיבה לסיפור והרגישה דקירה בלב. היא חשבה על שירה. היא הבינה שגם השתיקה שלה היא בחירה, ושהגיע הזמן לגלות אומץ חברתי, בדיוק כמו הרב.
למחרת, בהפסקה, כשהבנות התחילו להתארגן למשחק, תמי לא חיכתה. היא ניגשה לשירה, שהייתה עסוקה בציור במחברת שלה, ואמרה פשוט: “שירה, בא לך לבוא לשחק איתנו היום?”.
זה היה מעשה קטן, כמעט לא מורגש, אבל הוא שינה הכל. פתאום, שירה כבר לא הייתה שקופה. עוד בנות הצטרפו, והשקט המעיק נעלם ובמקומו באו צחוק ודיבורים.
תמי הבינה את מה שאת כתבת בסלוגן שלך: “די לחרם – כן לאנושיות“. היא למדה שלא צריך לעשות מעשים דרמטיים כדי לשנות עולם של מישהי אחרת; מספיק לבחור לא להסיט את המבט, לבחור להקשיב, ולזכור שלכל ילדה בכיתה יש מקום וערך.
