דוד שלי בחרבות הברזל

דּוֹד שֶׁלִּי בַּחֲרָבוֹת הַבַּרְזֶל

בְּחַג שִׂמְחַת תּוֹרָה פָּרְצָה מִלְחָמָה שֶׁנִּקְרֵאת חַרְבוֹת הַבַּרְזֶל.

דּוֹד שֶׁלִּי גֻּיַּס לְמִלּוּאִים כְּמוֹ עוֹד הַרְבֵּה בַּחוּרִים צַדִּיקִים וְגִבּוֹרִים.

לְאַחַר כַּמָּה יָמִים הוּא הִתְקַשֵּׁר לְאִמָּא שֶׁלִּי סִפֵּר לָהּ שֶׁיֵּשׁ לוֹ הֲמוֹן בְּגָדִים מְלֻכְלָכִים וְהוּא הָיָה צָרִיךְ שֶׁתְּכַבֵּס לוֹ אֶת הַבְּגָדִים וְהַמַּדִּים הַיָּפִים שֶׁל מַגָּ”ב.

כַּמּוּבָן שֶׁהַהוֹרִים שֶׁלִּי שָׂמְחוּ מְאוֹד שֶׁהֵם יְכוֹלִים לַעֲשׂוֹת חֶסֶד לַעֲזֹר וּלְכַבֵּס אֶת הַבְּגָדִים.

וְכָךְ פַּעַם בְּשָׁבוּעַ הָיָה בָּא דּוֹד שֶׁלִּי לְבַקֵּר אוֹתָנוּ בַּבַּיִת לְהָבִיא אֶת הַבְּגָדִים לַכְּבִיסָה, אִמָּא הָיְתָה מְכִינָה לוֹ קָפֶה וְחוֹתֶכֶת לוֹ עוּגָה טְעִימָה וְאַחֲרֵי שֶׁסִּיֵּם אֶת הַקָּפֶה וְהָעוּגָה הוּא הָיָה מַרְאֶה לִי אֶת הָרוֹבֶה שֶׁלּוֹ וְהָיָה מַסְבִּיר אֵיךְ יוֹרִים וְאֵיךְ מַחֲזִיקִים אֶת הָרוֹבֶה.

אַחַר כָּךְ הוּא הָיָה מְשַׂחֵק אִתִּי וְעִם אָחִי הַגָּדוֹל עַד שֶׁהוּא הָיָה מִתְעַיֵּף כִּי הוּא הָיָה עָיֵף מֵהַמִּשְׁמָרוֹת שֶׁלּוֹ בַּמִּלּוּאִים.

לְמָחֳרָת אִמָּא שֶׁלִּי כִּבְּסָה אֶת הַבְּגָדִים שֶׁל דּוֹד שֶׁלִּי, וְאַחֲרֵי שֶׁהִתְיַבְּשׁוּ הַבְּגָדִים עָזַרְתִּי לְאִמָּא לְקַפֵּל אֶת הַבְּגָדִים וְאֶת הַמַּדִּים וַאֲנִי הֲכִי אָהַבְתִּי לְקַפֵּל אֶת הַמַּדִּים הַיָּפִים שֶׁל מַגָּ”ב.

וְכָךְ פַּעַם בְּשָׁבוּעַ הָיִיתִי מְחַכֶּה שֶׁדּוֹד שֶׁלִּי יָבוֹא לְבֵיתֵנוּ וְיָבִיא אֶת הַבְּגָדִים הַמְּלֻכְלָכִים.

עִם הַזְּמַן דּוֹד שֶׁלִּי הֵבִיא בְּגָדִים מְלֻכְלָכִים גַּם שֶׁל חֲבֵרִים שֶׁלּוֹ לַמִּלּוּאִים וְכָךְ הָיָה לָנוּ אֶפְשָׁרוּת לַעֲשׂוֹת יוֹתֵר חֶסֶד וּלְכַבֵּס לְעוֹד אַנְשֵׁי מִלּוּאִים שֶׁהִתְגַּיְּסוּ לְמִלְחֶמֶת חַרְבוֹת הַבַּרְזֶל.

אֲנִי הִרְגַּשְׁתִּי כַּיֵּף גָּדוֹל לַעֲזֹר לְקַפֵּל אֶת הַבְּגָדִים וְהַמַּדִּים שֶׁל כֻּלָּם וְגַם שֶׁדּוֹד שֶׁלִּי בָּא לְבַקֵּר אוֹתָנוּ פַּעַם בְּשָׁבוּעַ.

 

         הַסּוֹף!

הפתק שנעלם

הפתק שנעלם   “אביה!!!!!” צעקה אפרת ” למה את מגיעה עכשיו עוד רגע והיינו נוסעים! ” “סליחה” אמרה אביה. אפרת הייתה המורה של אביה ,

להמשך קריאה »