בס”ד
דוד הודיה והקופסא
היה היה פעם ילד שקוראים לו דוד.
דוד מאוד אהב לצייר, לרקוד, ואפילו לשיר. אבל יותר מכל אהב דוד לשחק עם אחותו הודיה במחבואים. פעם אחת שיחקו דוד והודיה במחבואים, דוד היה הסופר והודיה התחבאה. הודיה תמיד אהבה להתחבא לאחיה מתחת לשולחן אבל הפעם קרה דבר מוזר: מתחת לשולחן מצאה הודיה קופסא, ועליה היה פתק, ובפתק היה כתוב: “למוצא היקר , תשתמש בדבר זה בחוכמה ותציל את העולם!” הודיה מיד נבהלה ואמרה: “דוד, דוד, דוד, בוא שניה, תראה את הדבר הזה!” דוד מיד רץ אליה ואמר: “מה קרה?” במקום להגיב הודיה הראתה לו את הקופסא. שניהם התחילו להיזכר בסיפורים שקראו בעבר על תיבות אוצר, מטמון חבוי, אנשים מסתוריים….אולי גם כאן יש תעלומה??
דוד שתק זמן מה ולבסוף אמר: “זה שאלה קשה מידי שאני לא יכול לפתור, אולי נבקש עזרה מאבא ואמא?” דוד הרגיש כיצד ליבו פועם בחוזקה…..מה הכוונה להציל את העולם??
איך הקופסא הגיעה אלינו??
אני מפחד…
“לא יודעת” אמרה הודיה, “אולי עדיף שנשמור את זה בסוד ואז יהיה רק לי ולך סוד משותף שאף אחד לא יודע עליו” אמרה הודיה ברגש רב, “מה אתה אומר על זה?” שאלה הודיה ודוד החזיר לה תשובה: “יכול להיות שאת צודקת אבל אני אומר שנספר לאבא ואמא” אמר דוד. בסתר ליבו דוד קיווה שהודיה תסכים איתו מיד.
“למה?” שאלה הודיה “כי ככה אני מרגיש בטוח יותר. כי אם לדוגמא זה סתם מלכודת שרוצים לעשות לנו, אז אני מרגיש יותר בטוח” אמר דוד.
הודיה חשבה קצת על דבריו ולבסוף אמרה: “לא, אני אומרת שלא צריך לספר!” אמרה הודיה “ובכל מקרה אני מצאתי את הקופסא ואני אחליט למי מגלים ולמי לא!”
הודיה הרגישה שהיא חייבת לענות כך מפני שחששה שדוד ירצה לשתף את ההורים ממש מיד והיא רצתה לבדוק את התעלומה בעצמה.
דוד קצת החוויר ולבסוף אמר לעצמו: כנראה שאין לי ברירה במצב כזה אני חייב להקשיב לה. “טוב, בסדר” אמר דוד, ושניהם הלכו לחדר שלהם והתחילו לנסות לפתוח את התיבה.
אבל אז הם התחילו לריב: “אם אנחנו מצליחים לפתוח את התיבה אני פותחת אותה הראשונה!” אמרה הודיה. “לא נכון. מי שמוצא הוא זה שפותח” אמר דוד והם המשיכו לריב: לא נכון! כן נכון! אני פותחת! לא, זה מי שמוצא!
הם רבו כל כך חזק וצעקו עד כדי כך שההורים שלהם שמעו אותם והלכו לבדוק מה קרה. אמא פתחה את הדלת ואמרה: על מה אתם רבים? שניהם הפסיקו את המריבה בבת אחת והיסתכלו עליה בתדהמה. שניהם החווירו. ואימם חזרה על אותו המשפט בשנית: מה קרה ועל מה אתם רבים כל כך חזק? דוד הסתכל על הודיה, והודיה הסתכלה על דוד. דוד רמז לה אם לגלות לאימם והודיה רמזה לו שכן. ובלית ברירה הם הראו לה את התיבה. ואימם צחקה צחוק חזק וקולני. הודיה ודוד היסתכלו עליה בתדהמה, ואימם אמרה: בואו ואספר לכם למה צחקתי כך. כשהייתי בערך בגילכם אבא שלי, כלומר סבא שלכם, עשה לי ולדוד יונתן חפש ת’מטמון וזה היה המטמון. ובתוכה היה סוכריה לכל אחד. ביקשתי מדוד יונתן ומסבא לשמור את הקופסא, והם הסכימו, ועד היום שמרתי אותה. והיום אני עשיתי סדר בסלון ומצאתי את הקופסא. הנחתי אותה מתחת לשולחן וכנראה שכחתי אותה שם!
שלושתם צחקו צחוק חזק וקולני.
