שלום,
קוראים לי ארז. אני בן 9.
לפני ה 7.10.23 היה לי דוד ודודה.
לדודי קראו משה ולדודתי קראו יובל.
משה, דוד שלי היה בחור מצחיק, הוא אהב לעשות פרצופים מצחיקים, הוא היה טבח מעולה ואהבתי שהכין לנו “על האש”.
יובל, הייתה גם היא מצחיקה ושובבה והייתה מספרת לי סיפורים מעניינים.
הם הכירו לפני שנתיים וחצי ולפני כחצי שנה משה, עשה אירוע מפואר והציע ליובל נישואין, הם קבעו חתונה לתאריך 14.2.24.
אף אחד לא היה מוכן למה שקרה… אף אחד לא חשב על הגרוע מכל…
משה ויובל נסעו למסיבה בשם NOVA ונרצחו שם, ביום אחד שניהם נקטפו.
בהתחלה הם נעדרו שלושה ימים. בבוקר של היום השלישי, הוריי סיפרו לי שהם נרצחו.
שגיליתי את מה שקרה הלב שלי נחלש והתחלתי לבכות, אני בן 9 ולא קרה לי אף פעם מצב שכזה, לא ידעתי מה לעשות?
ואז התחילה השבעה.
שם, לא הייתי הרבה… גם בגלל שלא רציתי וגם בגלל שהוריי לא הסכימו.
היה לי קשה מידי להיות שם. כשהייתי שם זה היה כדי לכבד את המשפחה שלי, את סבא וסבתא שלי ואת ההורים שלי.
השבעה נגמרה. הוריי חזרו הביתה , הרגשתי יותר חופשי ויותר שמח.
אני רוצה לשתף אתכם בכמה אירועים שהיו אחרי השבעה…
ערב אחד אני ומשפחתי הוזמנו לטקס לכבוד הנרצחים. כבר בכניסה היה לי קשה וכשנכנסתי לרחבה של הטקס היה לי עוד יותר קשה וממש אחרי שתי דקות התחלתי לבכות. אמרתי לאימא שלי שנחזור הביתה וככה קצת נרגעתי. אבא שלי ואחי נשארו עוד קצת.
לפני כמה ימים היה למשה יום הולדת אני לא הייתי שם אבל אני יודע שחברים שלו הכינו לו מצגת והחבר הכי טוב שלו לקח את זה מאוד קשה, כלומר… כל החברים שלו לקחו את זה קשה הוא באמת היה אהוב על כולם.
מה- 7.10.23. לפעמים שאני נזכר בהם קשה לי לשמוח.
מאז שהם נרצחו, אני והמשפחה שלי מעריכים יותר מהרגיל את המשפחה.
אנחנו, אני והמשפחה שלי- נשארנו בחיים. אנחנו צריכים להמשיך אותם, לשמוח בהם ולחיות אותם. ככה אימא שלי אומרת לי..
משה, דוד שלי נשאר תמיד בלב שלי והוא יהיה בלב שלי ושל כולנו, תמיד. כל החיים.
.
