לפני שלוש שנים, אבא ואמא שלי פתאום אמרו לנו שנוסעים לאילת. ארגנו מזוודות ונסענו, כל המשפחה, לאילת. כשהגענו, הלכנו למלון שם הראו לנו איפה החדר שלנו. בחדר, פרקנו את המזוודות ונחנו על המיטה. שאלנו את אבא ואמא מתי אפשר ללכת לים? הם ענו לנו: “תכננו ללכת למסעדה”, אח שלי ואחותי התבאסו, אבל הם אמרו: “בסדר”.
נסענו למסעדה ופתאום למכונית נגמר הדלק, אז החננו את המכונית בצד הכביש והתקשרנו למשאית גרר, שהגיעה תוך כמה דקות (היא כנראה הייתה קרובה). המשאית גרר לקחה את המכונית שלנו למוסך ואנחנו נשארנו בלי המכונית ולא ידענו מה לעשות. האחים שלי ואני ממש התבאסנו, הרגשנו שנהרסה לנו החופשה, אבל אמא ואבא שלנו אמרו לא לדאוג.
בבוקר שכרנו מכונית, הסתובבנו באילת ונסענו לים. כשהיינו בים, נכנסנו לתוך המים, הדגים ליקקו לי ולאח שלי את הרגלים וזה היה מדגדג. אמא ואבא שלי היו על החוף, שם הם ראו סרטן בתוך המחילה שלו, אבל כל פעם שאני יצאתי מהים כדי לראות אותו, הסרטן התחבא מתחת לחול ולא ראיתי אותו. בהתחלה התבאסתי שלא ראיתי את הסרטן, אבל אמא שלי אמרה לי: “אל תדאג, אני בטוחה שאם נחכה בסבלנות נראה את הסרטן”. ובאמת, חיכינו בשקט על החול עוד כמה דקות ואז פתאום ראיתי בחור בתוך החול, משהו כתום-אדום מציץ. ראיתי את הסרטן.
נסענו בחזרה למלון, הינו רעבים, במלון הלכנו למזנון, אכלנו חביתה והלכנו לחדר, ידענו שמחר בבוקר ניסע במכונית בחזרה לירושלים. בבוקר, ממש מוקדם בבוקר, אבא שלי נסע עם המכונית החלופית למוסך. במוסך אבא שלי הביא להם את המכונית החלופית והם הביאו לנו את המכונית שלנו. ארגנו את המזוודות, שמנו אותם במכונית ונסענו בחזרה לירושלים אחרי חופשה כיפית.
אם רגועים יכולים למצוא פתרון.
