תראה יש לי נסיך! ניצחתי!
ולי יש מלך, בום! ניצחתי!
“אביתר!” אמא פתאום קראה לי, “בוא, אני ואבא רוצים להגיד משהו”.
“טוב אחי, אני שניה חוזר, נראה לי קוראים לי בגלל הדוד שהשארתי דלוק.” יצאתי מהחדר וברגע שראיתי את הפרצופים שלהם הבנתי שאני ממש לא בכיוון.
התיישבתי מולם ואמא התחילה את הנאום
“אני בהלם שאני אומרת את זה, אבל עוד שבועיים עוברים דירה” אמרה בקול רציני אבל החלטי.
“מה?! למה? ומה עם כל החברים?” אמרתי בצער.
ואבא המשיך “אתה ילד בוגר ואנחנו מצפים ממך להבין את הסיטואציה” ואמא הוסיפה “אתה יכול להזמין כל יום חבר לישון אצלנו וגם נעשה מסיבת פרידה גדולה ואפילו הזמנתי לנו פיצה עם זיתים בדיוק כמו שאתה אוהב!” היא ניסתה לחייך לעברי.
ובאמת כך היה, אחרי שבועיים כבר יצאנו עם משאית ההובלה לבית החדש. יש משהו מרגש בהתחלות, ציפייה לחוויות חדשות.
במהלך הנסיעה לעתיד החדש שלנו, פתאום הרגשתי שאבא מתחיל לצאת משולי הכביש ולאט לאט ראיתי חצץ מפוזר על האדמה בכביש ממש לא סלול, לפתע אבא אמר: “הגענו! אתה יכול לרוץ לראות את הבית החדש שלנו”
יצאתי בהיסוס מהאוטו ואני רואה.. אבנים, סלעים, כרם ענבים, קרוון בודד, גנרטור, חמורים ו.. זהו בעצם..
“אבא, יכול להיות שטעית במקום?” שאלתי בהלם
“מה פתאום! זה בדיוק פה! בוא תעזור לי לסחוב את הארגזים פנימה, שנתחיל להתארגן” ענה אבא בעליצות.
“לא הבנתי, הקרוון זה הבית החדש?” השתוממתי.
“כן, יא מצחיקול, זה הבית!”
כשנכנסתי לבית לא אהבתי בו כלום, הצטערתי בכלל שהסכמתי לעבור דירה. ואז גם נזכרתי בכל החברים, בבית ספר, בשכונה, בבית הכנסת, בספריה, בסניף והתגעגעתי נורא הביתה והתחלתי לבכות.
בערב אחרי שפרקנו את כל הארגזים, התיישבנו לאכול ואמא אמרה: “הגיע הזמן לספר לך למה עברנו.. באנו ליישב את ארץ ישראל, באנו להקים ישוב חדש בשם “גבעת יששכר”, בעתיד בעז”ה יהיה כאן ישוב פורח, ובלעדינו זה לא היה קורה”.
זה היה מעצבן ממש “מה אכפת לי “התיישבות” “גבעת ישש-חור” מקום דפוק! למה עברנו לכאן?! אני שונא אתכם!!”.
נכנסתי לחדר וטרקתי את הדלת.
שבועיים עברו וכמעט לא יצאתי מהחדר. החלטתי שהיום בלילה אני בורח, ארזתי תיק וחיכיתי ללילה.
הלילה הגיע, אבא ואמא נרדמו, זה זמן מצוין לברוח, לקחתי את התיק ויצאתי באפילה לכיוון הכביש הראשי.
לאחר שעה עצר למזלי טרמפ, בדקתי שזה מישהו שאני מזהה מהאזור ועליתי. זה היה יהורם, הסבא הזקן מהיישוב השכן, אני זיהיתי אותו אבל הוא לא כ”כ ידע מי אני.
בהתחלה נסענו בשקט ואז פתאום יהורם אמר “אתה יודע, שמעתי שיש איזה משפחה שעברה לאחרונה לגבעת יששכר, המאחז החדש שנמצא פה לידנו, אתה יודע איזה הקרבה ואיזה שליחות מצידם לעבור ככה לבד למקום כזה?”
הבטתי ביהורם בהלם, מתלבט אם לספר לו שאני מכיר אותם דווקא די טוב…
ויהורם המשיך “גם את היישוב שלנו התחילה רק משפחה קטנה אחת ואחרי כמה חודשים הצטרפו עוד 5 משפחות, ואז עוד 10.. הייתה להם ממש חוויה לחיות חיים קצת אחרים ממה שרגילים, הם היו מאוד מגובשים והקימו מאפס גני שעשועים, סללו כבישים, בנו בתים.. זאת חלוציות שכבר לא רואים היום.. לא היית רוצה לחיות חיים מעניינים כאלה?”
היה שקט בחלל הרכב ויהורם שאל בקול “ילדון, הכול בסדר?”
“כן” עניתי, “אתה יכול לעצור רגע פה, אני חושב ששכחתי משהו בבית שלי..”
