גבורי השביעי באוקטובר
הקדמה: הסיפור שלי מספר על משפחה שחיה בעוטף עזה בניר עוז. בשביעי באוקטובר הם היו משפחה עם ארבעה ילדים ושני הורים. אבא יוחנן היה בן 37 עבד בקיבוץ והיה חבר בכיתת הכוננות, אמא מאיה עובדת כגננת בקיבוץ והילדים: אריאל בן שנתיים בפעוטון של הקיבוץ רואי בן שלושה חודשים היה עם אמא בבית, מאור בן שבע ודניאל בן עשר.
הסיפור
הם היו משפחה שמחה, נהנו יחד בחגים, עשו טיולים בקיבוץ, חופשות, וחוגים לילדים. האמא הייתה מתאמנת בפילאטיס, האבא אהב לשחק כדורסל והיה בקבוצה בוגרת. בליל שמחת תורה האבא הלך להתפלל בבית הכנסת ולאימון בכיתת הכוננות. האמא הייתה עם הילדים בבית, האבא חזר מבית הכנסת, עשה קידוש, אבל הוא נראה קצת מודאג. הם ישבו סביב השולחן ואכלו את ארוחת השבת שלהם שאמא בישלה, עשו קידוש על היין, נטלו ידים בירכו המוציא אכלו את החלה ובבית הייתה תחושה של חג. בסיום הארוחה הם ישבו בחצר. האב לקח את האם לצד וסיפר לה שבתרגיל חירום שהם עשו היום כל הקיבוצים ביחד סביב הגדר של הגבול בין ישראל לעזה הם ראו הרבה אנשים עזתים, הם אמרו למפקדים שלהם שיודיעו לכל גורמי הביטחון לשר הביטחון ולראש הממשלה, אבל החיילים אמרו שלא צריך לפחד בגלל שהחמסניקים חלשים ולנו יש צבא יותר חזק וגדול. אמא אמרה לו שהוא צודק שצריך לתגבר את הגבול עם חיילים, אבל שאין לנו מה לעשות, ושהיא סומכת על הצבא שלנו ומקווה שלא יקרה משהו. האבא והאמא חזרו לילדיהם שבינתיים שיחקו בכדור ובצעצועים. לאחר מכן הם דיברו קצת והלכו לישון. לאבא לקח קצת זמן להירדם בגלל מה שראה היום ובצדק, אחר כך הוא נרגע והלך לישון בתחושה קצת עצובה. בבוקר היה צריך לצאת לריצה הקבועה שלו סביב הקיבוץ, אבל הוא הרגיש עייף וויתר. יותר מאוחר בסביבות השעה שמונה וחצי בבוקר הוא יצא לבית כנסת, ובאמצע הדרך ראה הרבה אנשים מדברים בערבית. הוא לא ידע ערבית אז הוא פחד מהם והסתתר מאחורי בית הכנסת. פתאום ראה מישהו מגיע לבית הכנסת זה היה אחד המתפללים שבא להתפלל וידע ערבית. הם יצאו מהמחבוא שלהם יוחנן סיפר לו שהוא ראה קבוצת ערבים על טנדר לבן. הם החליטו לעשות סיבוב לראות מה קורה ולמה יש כל כך הרבה ערבים. הם סיירו סביב הישוב ופתאום נשמעו קולות ירי. הם פחדו אבל לא חשבו פעמיים ויצאו לנשקיה להביא נשק. השעה הייתה כבר 13:00 בצהריים. אשתו של יוחנן לא הבינה למה הוא לא חזר מבית הכנסת. היא הסתכלה החוצה לבדוק אם קרה לו משהו וחשבה שאם הוא לא יחזור תוך חצי שעה היא תתקשר למשטרה. בינתיים יוחנן והמתפלל מבית הכנסת, ששמו דויד, חזרו מהנשקייה שניהם היו חברים בכיתת הכוננות.
הם נכנסו לאזור ממנו שמעו את היריות מקודם וראו מחבלים פותחים לעברם באש. הם החזירו אש והרגו שבעה מהמחבלים, הם המשיכו בקרב ירו שוב אבל לא הצליחו לפגוע במחבלים שנשארו. זה לא היה כוחות הם היו שניים מול ארבעים וחמישה מחבלים. פתאום עלה בראשם רעיון לעלות לגג של אחד הגנים ולירות ממנו לעבר המחבלים. בינתיים הצטרפו אליהם עוד כמה אנשים מכיתת הכוננות ובית הכנסת. הם התחלקו לקבוצות של חמישה בכל קבוצה. הקבוצה הראשונה של יוחנן היתה אחראית לטיהור הקיבוץ. הקבוצה השנייה הייתה צריכה לפנות אנשים מהקיבוץ ולהסיע אותם למקום מבטחים, הקבוצה השלישית הייתה צריכה לחסום את הכניסה של המחבלים מהגדר, הקבוצה הרביעית הייתה אחראית לעזור ללחימה במקומות אחרים, והחמישית הייתה צריכה לאבטח את כל הישובים. אחרי שעות של לחימה הם הרגו מאתיים מחבלים והצילו מאות אנשים. על גבורתם בקרב הם זכו לפרס מצה”ל ועיטור גבורה מהרמטכ”ל, משר הביטחון ומראש הממשלה. היום כל חברי כיתת הכוננות שבה לחיות בקיבוץ, אף אחד מהם לא נהרג.
