ביום אביבי אחד התקיימה תחרות גדולה בבית הספר. כל הילדים התרגשו מאוד, הם דיברו רק על זה שבועות מראש. הכיתה כולה התמלאה בצחוק, בניחושים מי ינצח ובחלומות על המדליה המנצנצת שתוענק למקום הראשון.
גם גיל היה שם. הוא עמד בצד, מחזיק בתיקו בשקט. הוא לא דיבר הרבה, רק הקשיב. כשהילדים האחרים דמיינו את עצמם מנצחים, גיל דמיין רק דבר אחד: לא לוותר.
התחרות הייתה תחרות ידע וחשיבה. כל ילד היה צריך לעבור תחנות, לפתור חידות ולענות על שאלות בזמן מוגבל. גיל אהב חידות, אבל הזמן תמיד הלחיץ אותו. כשהמורה הסבירה את החוקים, הלב שלו פעם מהר. הוא נשם עמוק ואמר לעצמו בלחש: “תעשה את הכי טוב שלך”.
המרוץ התחיל. ילדים רצו מתחנה לתחנה, ענו במהירות, קראו בקול. גיל התקדם לאט יותר. הוא עצר, קרא שוב את השאלות, חשב. לפעמים טעה, לפעמים חזר אחורה. הוא ראה ילדים אחרים מסיימים לפניו, מרימים ידיים בשמחה. לרגע הרגיש דקירה קטנה בלב.
אבל אז הוא נזכר במה שאמא אמרה לו ערב לפני: “הכי חשוב זה לא כמה מהר אתה מגיע, אלא שאתה ממשיך ללכת”.
גיל המשיך.
כשהתחרות הסתיימה, גיל לא זכה. הוא גם לא התקרב למקום הראשון. הוא ישב בכיסאו, שקט, והביט ברצפה. אבל משהו בפנים היה שונה- הוא ידע שהוא לא עצר. שהוא ניסה עד הסוף.
המורה קראה לכולם להתיישב ואז אמרה: “לפני שנחלק פרסים, אני רוצה לספר לכם משהו”. היא הסתכלה על גיל וחייכה אליו בעדינות.
“יש ילדים שלומדים אחרת. שחושבים אחרת. שלוקח להם יותר זמן, אבל כל צעד שלהם דורש הרבה יותר אומץ”.
הכיתה השתתקה.
ואז היא סיפרה: גיל מתמודד עם לקות למידה שמקשה עליו לקרוא מהר ולעבד מידע בזמן. כל חידה עבורו היא מאבק קטן. כל תחרות- הר גדול.
הילדים הביטו בו בהפתעה. גיל הסמיק.
“והיום,” המשיכה המורה, “גיל לא ניצח בתחרות. אבל הוא ניצח משהו הרבה יותר גדול: הוא לא ויתר לעצמו”.
בסוף היום, גיל חזר הביתה עם תעודה קטנה. לא על מקום ראשון, אלא על התמדה ואומץ. הוא חייך.
הוא ידע שעוד יהיו תחרויות. ועוד קשיים. אבל עכשיו הוא גם ידע משהו חדש:
שהניצחון האמיתי מתחיל ברגע שבו ממשיכים לנסות, גם כשזה קשה.
ומאותו יום, גיל כבר הרגיש מנצח.
