פעם אחת, במלחמת חרבות ברזל, בשבת, ברוריה הייתה בבית ורבי מאיר היה בבית הכנסת- בתפילה. רבי מאיר היה רגיל להישאר אחרי התפילה ללמוד תורה, לדבר עם האנשים ולשמוע קידוש.
בזמן הזה ברוריה היתה בבית ופתאום שמעה דפיקה בדלת. היא פתחה את הדלת והיא ראתה את המפקד של הילדים שלה, שהיו באותו זמן חיילים בצבא. היא ראתה שהפנים שלו עצובות וכבר הרגישה רעות. המפקד סיפר שהבנים שלה היו גיבורים. הוא סיפר שהבנים שלה היו בעזה והם ראו שם שמונה מחבלים- הם הבינו שהם צריכים לפעול מהר. הם פרצו לבית באש והרגו חמש מחבלים, אבל אחד המחבלים זרק רימון והם נהרגו.
ברוריה כל כך הצטערה לשמוע. היא גם התלבטה אם לספר לבעלה מייד או לא. בסוף היא אמרה טוב, הוא בסוף יגלה ועדיף שיגלה במוצאי שבת ולא עכשיו. במוצאי שבת ר’ מאיר שאל האם הבנים כבר התקשרו לעדכן שהם בסדר. היא לא ענתה והגישה לו לאכול. היא ידעה שאם היא תספר לו ישר – הוא ימות מצער. היא היתה חייבת לספר לו בדרך יצירתית; אז היא אמרה לו “תגיד הרב, אם מישהו נתן לי הלוואה אז אני צריכה להחזיר לו?” ענה לה רבי מאיר: ברור שאת צריכה להחזיר לו . אתה יודע, אמרה לו ברוריה, ה’ נתן לנו את הילדים שלנו במתנה ועכשיו הוא החזיר אותם אליו. אבל רבי מאיר עד לא בדיוק הבין למה ברוריה מתכוונת. לצערי, אמרה ברוריה. הבנים שלנו לא יחזרו הביתה- אבל הם עשו מה שכל יהודי היה עושה. רבי מאיר פרץ בבכי מר. “אנה ה’ בבקשה החזר לי את ילדי האהובים”. אמרה לו ברוריה: “ה’ נתן ה’ לקח אבל לפחות אנחנו יודעים שהם נהרגו בשביל להגן עלינו ועל כל המדינה” .
כעבור כמה שבועות הלכה ברוריה לסופר, בדרך היא פגשה את השכנה שלה שהיתה בהריון. היא סיפרה שבעד כמה ימים היא עומדת ללדת תאומים. היא גם סיפרה שהיא שמעה את הסיפור של הבנים שלה והיא שמעה גם כמה שהם היו גיבורים והיא החליטה לקרוא לתאומים על שמם ברוריה התרגשה נורא שהיא שמעה את דבריה של השכנה ברוריה לא ידעה מה לומר :אני לא מאמינה אמרה ברוריה אני חייבת לספר לבעלי. כשרבי מאיר שמע הוא התרגש כל כך עד שהוא לא הצליח לדבר
