שלום לכם, שמי שחר ורציתי לספר לכם סיפור שקרה לי לא מזמן.
לפני כשבוע לאחר שעות הלימודים יצאתי אחרון מהכיתה כי הייתי צריך לסדר את הכיסאות. כשסיימתי, רצתי לעבר דניאל ושלומי, חבריי לכיתה, שבדיוק עצרו ליד הקולר, התיזו מים על ילדים מהכיתות הנמוכות וצחקו בקול רם.
בעודי רץ, דניאל התחיל לפתע לצעוק בהתלהבות ובלגלוג תוך שהוא מצביע לעברי: “תסתכלו כולם! החולצה של שחר בצבע ורוד, היא מלוכלכת ממשחת שיניים, תסתכלו על הנעליים המצחיקות שלו! איך הוא לא מתבייש לבוא איתם לבית הספר.. חה חה חה!” והמשיך לצחוק בקול רם .
באותו הרגע נאלמתי דום. לא הצלחתי לנשום, כולם הסתכלו עליי במבטים צוחקים. נשמתי קפאה והרגשתי שהעולם נעצר. רציתי שהאדמה תפתח את פיה מתחתיי.
והסיפור אינו הסתיים בכך,
לדניאל הצטרף גם שלומי, שהתחיל לצחוק גם הוא בקול מרושע, שכולם ישמעו: “דניאל אתה צודק זה באמת מצחיק חה חה חה” ותפס את הבטן מרוב צחוק.
לא האמנתי. מאוד נפגעתי מחבריי, זה היה רגע קשה.
הרגשתי שאני על סף דמעות וחששתי שאתפרץ בבכי מול כולם.
לפתע הגיע אליה ונעמד מולנו. “תפסיקו, אתם מביישים את חברכם שחר. אתם לא מתביישים ללגלג ולהשפיל אותו?!
תחשבו רגע, אם זה היה קורה לכם?! אני חושב שהייתם מתביישים מאוד”
לפתע כולם השתתקו.
אליה המשיך: “אני רוצה לספר לכם סיפור מעניין שכולנו יכולים ללמוד ממנו. סיפור על רב מופלא וגדול- הרב יוסף משאש זצ”ל.
באחת מקהילות של יהודי מרוקו גר יהודי אחד שנהג לחלל שבת. אנשי הקהילה החליטו להתרחק ממנו בשל כך.
אותו האיש חש בליבו בדידות גדולה ונפגע מייחס הקהילה אליו והוא נעצב מאוד בליבו על כך.
פעם אחת ראו אנשי העיר את הרב משוחח עם אותו האיש. כמה מהם ניגשו לרב ואמרו לו “הרב, אתה יודע מי האיש שאתה משוחח עמו? אדם הזה מחלל שבת!”
הרב השיב ברוגע -”בוודאי שהנני יודע, דווקא מהסיבה הזאת אני משוחח עימו. אני כאן הרב של כולם ובמיוחד מי שמרגיש בודד ועצוב.
מה לדעתכם הרגיש אותו האיש?
אז אתם מבינים חברים? הרב אהב כל אחד ואחד ונהג להתרחק ולדרוש מלצער אחרים”.
כשאליה סיים את דבריו, ילדים רבים עמדו סביבו בסקרנות והשפילו מבט כמצטערים. דניאל ניגש אלי במבט מבוייש ואמר: “סליחה שחר, סליחה שפגעתי. אני ממש מתבייש ומצטער. זה לא מגיע לך, רק רצינו לצחוק אבל זה ממש לא היה בסדר מצדנו.
שלומי גם הצטרף אליו: “אני גם רוצה לבקש סליחה שנגררתי במקום להגן עלייך, סליחה”.
באותו הרגע, נשמתי נשימה עמוקה, קמתי וחיבקתי אותם. אמרתי להם שאני סולח להם בתנאי שיבטיחו שלא יפגעו יותר באף ילד. “אנחנו מבטיחים” אמרו בקול שקט.
באותו הרגע, ניגשתי אל אליה ואמרתי: “תודה שהגנת עלי תודה שלימדת את כולנו את המסר החשוב של הרב יוסף משש”.
