אפרת יצאה, כמו כבכל יום, עם חברתה דפנה לבית-הספר,
הן פטפטו להן בעליזות, והדרך, וגם הרוח, העלו את מצב רוחן.
אפרת ודפנה המשיכו לצעוד, כשלפתע שמעו את רבקה ” שלום, טוב שבאתן!”
“מה? מה קרה?” הן נלחצו, ורבקה התנשפה “ראו מה מצאתי!”
אמרה, ושלפה יומן ישן, שנראה שהיה בשימוש לפני שנים רבות,
“מצאתי את זה בכיתה על השולחן שלי!” ספרה רבקה
“אתן יודעות מה זה?” שאלה, ודפנה, הבלשית, פתחה את היומן לרווחה
“זה נראה כמו יומן שמישהו כתב” הוסיפה לאחר שעלעלה בדפי היומן
“אז נפגש היום בנדנדות בשעת ההפסקה ונחקור את הנושא לעומק, סבבה?”
שאלה-קבעה אפרת, ודפנה ורבקה הנהנו בהסכמה, והתיישבו בכסאות לעוד
יום לימודים…
פרק ב’| האיש לבוש השחורים
רבקה הביטה בקוצר רוח אל השעון הגדול התלוי על הקיר של הכיתה,
וחכתה שהמחוג יראה על השעה 00:10 ,משזו הגיעה, היא רצה אל הנדנדה
הסמוכה וחכתה לבואן של אפרת ודפנה.
לאחר מספר דקות הן הגיעו מתנשפות “ערכנו כעת תחרות ריצה עד לנדנדה” התנצלו, “לא חשוב,
תקשיבו, לפני שהגעתן, עוד הספקתי לראות איש לבוש שחורים שחומק אל הבית-ספר, כרגע הוא
במבנה של השכבה שלנו!.
אני חוששת שכנראה הוא בא לקחת את היומן!” בקולה של רבקה היה רווי לחץ “עוד שלוש דקות
נגמרת ההפסקה,
נפגשים היום בארבע ליד מבנה בית הספר, סגור?”
פרק ג’| המעקב
בשעה 00:4 בדיוק, התייצבו אפרת ודפנה, מרחוק גם נראתה דמותה של רבקה,
ושהיא הגיעה, פתחה אפרת :”אנחנו צריכות לצאת למעקב, דפנה- תעקבי באזור
המדשאות, רבקה- בספרייה ובקומה הראשונה, ואני- בקומה השנייה”.
הן רצו כל אחת למקומה, ותוך זמן מועט כבר צעקה רבקה:” בואו! ראיתי אותו!”.
אפרת ודפנה פתחו בריצה מהירה ובאו לרבקה, ששמחה לראותן “כמו שאמרתי, הוא נכנס לכיתה
שלנו!”
הן החלו לצעוד בצעדים שקטים לעבר הכיתה, שלמזלן לא היתה שקופה, דפנה הציצה בעינית,
והן ראו אותו, הוא חפש את היומן, שלא היה שם, כי רבקה לקחה אותו, הוא הרהר בתוגה ונראה
שהיה בלחץ נורא, עד שנצנץ בפניו ברק מוזר.
חיוך מרושע התפשט על פניו, הוא כנראה הבין שמישהי הבחינה ביומן ולקחה אותו לעצמה,
ולחשש לעצמו: “לא נורא, בכל מקרה הפיצוץ יהיה גם יהיה, אני לא מתכוון להפסיד זאת, זו
תכנית חיי!”. הוא שנן לעצמו “היום ב-30:7 ,הפיצוץ הגדול בבית הכנסת של היאהוד” דפנה חדלה
לרגע מלהביט וספרה לחברותיה את אשר ראתה ושמעה, קולה רעד שספרה את מעשיו האחרונים
של האיש. אפרת נדבקה לפחדה “אז בואו ונבוא ב-30:6 לבית הכנסת” “נראה לך?” התנגדה רבקה
“אם עושים משהו- אז עד הסוף.
היום ב-15:6 ,אנחנו באות לבית הכנסת עם שוטרים לתגבורת לבית הכנסת, עכשיו אנחנו רצות
הביתה מזמינות משטרה, ולאחר מכן הולכות לבית הכנסת ועוצרות את החגיגה שבטח מתקיימת
שם” פקדה רבקה. הן רצו כל אחת לביתה, לאחר כרבע שעה, ב-15:6 בדיוק, הן נפגשו ביחד עם
השוטרים והוריהן, ונכנסו לבית הכנסת.
מה שהן ראו באמת היה ‘חגיגה’ שלמה: לעיניהם היו הפושעים הגדולים בארץ, לצד הפושע בעל
היומן, השוטרים נכנסו פנימה ואזקו את הפושעים, ומסיבת הודיה על הסוף הטוב נקבעה לשבוע
הבא, הפרשייה
