שלום, קוראים לי עדן ואני לומדת בכיתה ו’.
אני לא מקובלת, אבל לא מזמן קרה משהו שהציל אותי.
אני לא אפרט, פשוט תמשיכו לקרוא.
“עדן, הבאת שיעורי בית?”
“לא” עניתי.
“שהיא תביא? המטומטמת הזאת לא יודעת לקרוא.” גל, אחת מהבנות צעקה.
“למה לא הבאת שיעורי בית, עדן?” המורה שאלה אותי.
אבל לא עניתי.
” תבואי אליי בהפסקה”
“יש!!!” כל ילדי הכיתה צעקו יחד. “לא נצטרך לסבול אותה בהפסקה.”
חבשתי את הכובע של הסוודר על הראש והשפלתי מבט.
למרות כל הצעקות האלהל, המורה לא מבינה מה הולך בכיתה.
היא חושבת שזה בצחוק.
הצלצול להפסקה הוא המנגינה המתוקה ביותר אצל רוב הילדים בכיתה.
אבל אצלי המנגינה הזאת מבשרת שעכשיו יש לי זמן שאני לא מוגנת,
שאין אחראי בכיתה שיראה שלא מרביצים לי או לוקחים לי את הדברים ושוברים.
הלכתי אל המורה.
“עדן, קרה משהו?”
“לא, למה?”
“סתם.. את נראית לי קצת עצובה”
“זה לא קשור אלייך” עניתי.
“עדן”, המורה דיברה בקול רך. “תשתפי אותי, בבקשה.”
“מתנהגים אליי לא יפה בכיתה” אמרתי ודמעות החלו לזלוג מעיני.
“זורקים לי את הדברים לפח ומרביצים לי. ואני תמיד עם סוודר, כדי שלא תראי
פציעות.”
“אוי, זה נורא. למה לא אמרת לי כל הזמן הזה?”
“פחדתי. הם אמרו שירביצו לי.”
המורה שתקה. היא הוציאה משהו מהתיק. כמו קובייה.
“תביאי לילדה שמובילה את כל זה”.
לקחתי וחזרתי לכיתה.
נכנסתי לכיתה ופניתי לגל: “קחי” לחשתי והגשתי לה את הקובייה.
בשנייה שגל נגעה בקובייה הרגשתי צמרמורת, ומבלי שהספקתי להבין מה קרה, גל משכה אותי החוצה.
“גנבת לי את הגוף!!!!!” גל צעקה עליי
“מה?? את נראית כמוני!!!!!” עניתי.
“וואלה” גל ענתה בלגלוג.
הגיע הצלצול של תחילת השיעור ולמזלנו, נכנסה המנהלת ואמרה שהשיעור מבוטל ושאנחנו
משוחררים הביתה.
ברחתי מהר כדי שגל לא תספיק לקלוט אותי ולשגע אותי.
הגעתי הביתה ולמזלי ההורים שלי בנופש, וגם ההורים של גל בנופש. כך לא יכלו לראות שאנו לא בגוף של עצמנו.
למחרת, הגעתי לכיתה והילדים קיבלו אותי בשמחה. לרגע לא הבנתי למה, אבל
מהר קלטתי שאני בגוף של גל, השליטה של הכיתה.
לעומת זאת, כשגל נכנסה, אחד הבנים “פינק” אותה בבעיטה הגונה לברך.
“מה? למה את עם התיק של גל? מעתיקנית” קבוצת ילדים בכיתה צעקו עליה.
וכן, אם לא הבנתם אני וגל החלפנו גוף אחת עם השנייה. למרות שתמיד חשבתי שזה קורה רק באגדות, זה פשוט קרה!!
בתחילת השיעור, גל (שבגוף שלי) לא הביאה שיעורי בית. והפעם, בגלל שאני הייתי גל.
היא לא קיבלה צעקה ממני. אלא מילדים אחרים. ראיתי את המבט המושפל שלה. כאב לי עליה כל כך.
בהפסקה, גל חטפה מכות במקומי. ובשיעור, אף אחד לא הסכים לשבת לידה.
ושוב, כשלא הביאה שיעורי בית כל הכיתה לעגה לה.
הגיע סוף היום וגל באה אליי ואמרה לי:
“עדן, סליחה!! אני מצטערת על כל מה שעשיתי לך! את ילדה בדיוק כמוני ולא מגיע לך. אם רק אחזור לגוף שלי, אני מבטיחה שלא אעשה שוב את כל מה שעשיתי לך ולא יתנהגו אלייך כך יותר לעולם!” גל אמרה ובכתה. ברגע שהדמעה הראשונה שלה נגעה ברצפה שוב הרגשתי תחושה מוזרה.
וכן, גל ואני חזרנו לגוף שלנו. התחבקנו חיבוק חזק. והיום שנה אחרי, אנחנו החברות הכי טובות.
