בני והטורניר
הכל התחיל ביום שני לפני כחודשיים. באותו יום, המורה נדב לספורט הודיע לנו שהולך להתקיים טורניר בין בתי הספר השונים באזורינו. לשמחתנו לא הייתה גבול.
אני מאוד אוהב לשחק כדורגל, אך באותו הרגע לא הייתי בטוח שאני מעוניין לשחק בטורניר, והאמת שגם חששתי שאולי אני לא מספיק טוב, בכל זאת יש שחקנים יותר טובים ממני בכיתה שיכולים להביא את הניצחון לבית הספר.
לא שיתפתי אף אחד בחששות שלי, המשכתי כרגיל והראיתי את התלהבותי מהמשחק.
לאורך כל אותו החודש כל כיתה שיפרה את היכולת שלה במשחק הכדורגל. באחד הפעמים חזרתי הביתה תשוש ומיואש. לא רציתי להמשיך להתאמן, הרגשתי שאני לא מספיק מועיל לקבוצה ולכן אין טעם לנסות להתקבל.
אבא שלי ראה אותי עצוב, והציע לי לצאת איתו לסיבוב. בדרך אבא סיפר לי איך עבר עליו היום בעבודה ושאל אותי איך עבר עלי היום שלי, סיפרתי לו על הטורניר המתקרב והוספתי שאני לא חושב שאבחר כי יש תלמידים הרבה יותר טובים ממני במשחק.
אבא הקשיב בהתענינות ואז אמר: “אני ממש מבין אותך, כמו כל דבר בחיים יש דברים שאנחנו טובים בהם ויש כאלו שפחות, אבל הכי חשוב למצוא את ההנאה בכל דבר שאנו עושים”. אבא נכנס לחנות השקל וקנה פאזל קטן וביקש ממני להרכיב את הפאזל. ידעתי שאבא אלוף בלתת לי להבין דבר מתוך דבר אז הרכבתי את הפאזל, מהר מאוד גיליתי שחסר בו חלק.
“אבא, חסר חלק בפאזל”
אבא נראה המום: “חסר חלק, אז איך נסיים אותו?, אם אין את כל החלקים הפאזל לא שלם”
אבא ראה שאני מתחיל להבין ולחייך, הוא הוציא את החלק החסר ואמר:
“לא כל חלק צריך להיות הכי טוב והכי בולט אבל מספיק שהוא לא יהיה וירגישו בחסרונו.
לך תהנה בכל האימונים, תהיה חלק מהכיתה ובשיעור. אם תיבחר לקבוצה אז קיבלת צ’ופר, ואם לא, לפחות נהנית ועזרת לאלו שהתקבלו להיות יותר טובים”.
החלטתי לעשות כדבריו.
יום בחירת השחקנים הגיע, המורה נדב הכריז: “ועכשיו שמות התלמידים שישחקו: גלעד, דן, יוגב ושי”. כל הכיתה הריע להם. ” ויש עוד הפתעה קטנה ,החלטתי לבחור תלמיד שהראה רצינות באימונים, מסוגלות ובעיקר יכולת משחק קבוצתי אני בוחר ב… בני”
הייתי בהלם, האם שמעתי טוב?, המורה בחר בי?
מיד שמעתי מחיאות כפיים ואת חברי קוראים “כל הכבוד לבני” התרגשתי מאוד.
היינו 13 תלמידים שנבחרו. רק 11 שחקנים מכל קבוצה, עולים למגרש. שאר שחקני הקבוצה מגיעים ומשמשים כשחקני חיזוק. אני נבחרתי להיות חלק משחקני החיזוק, כלומר הייתי באימונים אך במשחקים מול הקבוצות האחרות הייתי בעיקר על הספסל.
יום המשחק הגיע. המורה ומנהל בית הספר, חילקו לנו את חולצות הקבוצה.
המשחק התחיל , זה היה קשוח, נראה שגם הקבוצה השנייה התאמנה ממש. אך לפתע חברי גלעד נפל ונפצע ברגלו, מיד המשחק נעצר, מתנדב עזרה ראשונה טפל בו ועזר לו להגיע לספסל.
“בני אתה עולה לשחק” שמעתי את המאמן קורא לי, עליתי למגרש. הרגשתי התרגשות, לחץ, שמחה ופחד. במהלך המשחק הכדור עבר בין קבוצה לקבוצה, היה מותח מאוד בשלב מסיום ראיתי שהדרך לשער של הקבוצה היריבה פנוי עבורי, סימנתי לחברי שהכדור היה אצלו, הוא מסר אלי ובעטתי לשער.
אלו היו חמש השניות הארוכות ביותר בחיי שבסיומם נשמע “!!!גול!!!”
לא האמנתי שהצלחתי להבקיע ולעזור לקבוצתי לנצח.
אבא שהגיע לצפות במשחק ניגש אלי בסיומו ואמר לי: “אתה רואה בני, ‘יגעת ומצאת תאמין’
ומי ניצח בסוף הטורניר אתם שואלים
טוב זה כבר נשאיר לסיפור הבא.
