הסיפור מתחיל בילדה בת 10 ששמה אודליה. לאודליה היו תחביבים רבים. אודליה אהבה לצייר, אהבה לשיר, לשחק משחקי חוץ, אבל הכי אהבה לשחק כדורגל.
באותם ימים כדורגל היה נחשב משחק של בנים. רוב הבנות העדיפו לשחק מחניים, מלך השבויים ומשחקי כדור אחרים.
אודליה למדה בבית ספר “רמב”ם” והיו לה חברות רבות. לחברתה הכי טובה קראו ליאל. בכל שבת היו אודליה וליאל נפגשות לשחק כדורגל במגרש הקרוב לבית שלה והיו מקבלות הערות מעליבות מהבנים שפגשו והיו צוחקים עליהן ואומרים: “בנות משחקות כדורגל חחחח” ואודליה הייתה צועקת עליהם בחזרה-
“זה לא מצחיק, אנחנו טובות מאוד, אפילו יותר מכם”.
היו גם פעמים בהן אודליה וליאל הזמינו את הבנים לשחק ביחד. לעיתים הם הסכימו ושיחקו איתן ולעיתים בחרו לסרב בזלזול. אודליה אמרה לליאל שנימאס לה כבר שהבנים צוחקים עליהן והיא החליטה לעשות מעשה. בסוף יום הלימודים אודליה ניגשה לאמא שלה ואמרה לה:
“אמא אני רוצה להירשם לחוג כדורגל של בנות”.
“למה מתוקה שלי? מה קרה ?” ענתה אמא
“אני לא רוצה להגיד” אמרה אודליה.
אמא העיפה באודליה מבט ואמרה “טוב, אם זה מה שאת רוצה, בשמחה”.
אחרי מספר שבועות של בירורים אמא של אודליה רשמה אותה לליגת הכדורגל לבנות.
בערב לפני השינה, אמא ניגשה לאודליה ואמרה לה “יש לי חדשות משמחות עבורך. אין חוג כדורגל לבנות אבל רשמתי אותך היישר לליגת הבנות בכדורגל. האימונים מתקיימים בימי שלישי וחמישי ומחר את כבר יכולה להתחיל. תהני.”
“יש” ענתה אודליה בשמחה. “אמא, את הכי נפלאה. תודה”. אמא יצאה מהחדר ואודליה הלכה לישון.
למחרת בבוקר התארגנה אודליה לבית הספר בשמחה כי היום אחרי הלימודים יש לה אימון כדורגל. כשהגיעה לבית הספר שיתפה את ליאל בחדשות המשמחות וזו התרגשה בשבילה. “כל הכבוד אודליה. עכשיו תוכלי להראות לבנים כמה את טובה “.
אחרי סיום הלימודים אודליה חזרה לביתה, אכלה, החליפה לבגדי ספורט ויצאה לאימון. כשהגיעה לאימון הראשון שלה, אודליה התביישה מאוד והייתה שקטה והיא בעיקר הקשיבה להוראות המאמן ועשתה מה שהוא ביקש, אבל אחרי מספר שיעורים היא התחברה עם בנות הליגה ונפתחה, הרגישה נוח במגרש ונהנתה מהאימונים. אודליה התרגשה לקבל את בגדי האימון ואת חליפת הכדורגל של הליגה והרגישה שחקנית אמיתית.
בליגה הן שיחקו נגד קבוצות אחרות שהן לא מכירות. במשחקים הראשונים הן הפסידו והתאכזבו מאוד, אך עם הזמן הן למדו מהטעויות, התאמנו קשה ולא ויתרו ולאחר שלושה הפסדים לבסוף ניצחו ברצף.
אודליה הרגישה שהאימונים בליגה נותנים לה בטחון ושהיא השתפרה מאוד כשחקנית.
ביום שני לאחר המשחק האחרון בליגה, אודליה חזרה הביתה עייפה וכואבת לאחר שנפלה ונפצעה במשחק. כששכבה במיטה חשבה שהרבה זמן לא הלכה לשחק כדורגל עם חברה שלה ליאל והיא התקשרה וקבעה איתה שייפגשו בשבת במגרש.
בשבת בבוקר, מיהרה אודליה למגרש הכדורגל לאחר הקידוש ושמחה לפגוש את ליאל. הן נהנו לשחק יחד כמו פעם. כשהבנים ראו את שתי החברות הם צחקו עליהן כמו תמיד ואמרו “הרבה זמן לא הייתן פה. באתן להפסיד?”. ליאל נעצבה אך אודליה ענתה להם “הפעם ננצח”. הבנים צחקו אך הסכימו לשחק איתן. הם התחלקו לקבוצות. אודליה הייתה בהתקפה, ליאל עמדה בשער. בדקה ה-90 היה תיקו 1-1. ליאל עצרה כדור, מסרה במהירות לאודליה שהבקיעה את הגול המנצח ובסיום אמרו לבנים “רואים, גם בנות יודעות לשחק כדורגל”.
