בתיה גולדמן אוהבת לעשות התעמלות. היא רוצה להיות הכי טובה בארץ. יום אחד בתיה קבלה הזמנה להתחרות בתחרות הארצית. הילדה שתנצח, תקבל את התואר של המתעמלת הכי טובה בכל הארץ. היא רוצה לנצח מאוד, כי אם היא תנצח, כולם ידעו שהיא עושה התעמלות הכי טוב בארץ! היא הולכת לחדר כושר. היא מתרגלת ומתרגלת עד שהתרגילים שלה היו מושלמים. סוף סוף,הגיע היום.
בתיה מאוד דאגה. מה אם היא לא תגיע למקום הראשון!? מה יקרה אם היא תפסיד? לא. היא לא חושבת דברים רעים. היא מוכנה. היא מוכנה מאוד. היא יודעת שהיא מגיעה למקום הראשון.
בתיה הולכת אל המקום שם התחרות מתקיימת. כשהגיע התור שלה, היא לקחה נשימה עמוקה. התרגיל הראשון שלה היה קרקע. היא קבלה 9.89. זה היה ציון נהדר….אבל זה לא היה הטוב ביותר. ילדה בשם יוכבד, קבלה 9.91. בתיה רצתה מאוד להיות במקום הראשון, אבל היא הגיעה למקום השני. בתיה התאכזבה מאוד, אבל התחרות עדיין לא הסתיימה. אחרי זה היה לה תרגיל של מקבילים מדורגים. היא קבלה 9.94 והיא במקום הראשון. אחרי מקבילים מדורגים, יש לה תרגיל קורה. היא כמעט נפלה, אבל היא תפסה את עצמה. היא מאוד מתביישת. היא כמעט נפלה! ולכן היא קיבלה רק 8.22. התחנה האחרונה שלה הייתה שולחן קפיצות. היא הייתה מאוד טובה בזה. הציון שלה היה 9.99. היא קיבלה את הציון הגבוה ביותר בשולחן הקפיצות. אז אולי היא זכתה במקום הראשון?
כל הילדות התאספו ליד השופטת, כאשר היא הכריזה על הזוכים. “במקום השלישי” השופטת אמרה “נחמה כהן!” כל הילדות מחאו כפיים לנחמה. “במקום השני…בתיה גולדמן!” כל הילדות מחאו כפיים לבתיה. במקום השני!? חשבה בתיה. למה לא במקום הראשון? “ובמקום הראשון” השופטת מחכה לתשומת הלב המלאה של כולם. “יוכבד שלמן!” כל הבנות קראו “יוכבד, יוכבד, יוכבד!” אבל לא בתיה. היא כעסה מאוד. למה יוכבד יכולה לקבל את התואר של המתעמלת הטובה ביותר בכל הארץ? בתיה חזרה לבית שלה. היא נכנסה לחדרה בבכי וטרקה את הדלת.
היא שמעה דפיקה בדלת שלה. “האם אני יכולה להכנס?” היא שמעה את האמא שלה שואלת. “כ-כ-כן” ענתה בתיה. “למה את בוכה?” היא שואלת. “כי אני הגעתי למקום השני” בתיה עונה. “זה נפלא!” אמא קראה. “מה?! לא להגיע למקום הראשון, זה לא טוב.”
“כן! זה יפה” המשיכה אמא “אפילו אם את במקום האחרון ,את צריכה להיות גאה בעצמך.”
“למה?”
“כי ניסית כמיטב יכולתך. אף אחד לא מושלם. רק ה’ מושלם.”
25 שנים מאוחר יותר, בתיה הפכה למורה והמסר מהאמא שלה מעולם לא עזב אותה.
יום אחד המורה בתיה מכריזה: “תחרות ברכות בשבוע הבא. להתחיל ללמוד!”
שבוע לאחר מכן,
“בנות, זמן לחידון ברכות. האם אתן מוכנות?”
“כן, המורה בתיה!” כל הילדות ענו.
התחרות נמשכה זמן מה ,עד ששתי בנות נשארו. השמות של הבנות היו מרים ודבורה.
המורה בתיה שואלת את מרים,”מה הברכה האחרונה על ענבים?”
מרים חושבת ועונה:”בורא נפשות.”
“סליחה, מרים! זו לא התשובה הנכונה. דבורה?”
“על הגפן” דבורה עונה.
“נכון! יש לנו מנצחת!”
מרים מתחילה לבכות. “למה את בוכה?” המורה בתיה שואלת.
“כי אני לא במקום הראשון”
“פעם אחת, הייתי במקום שלך”
“ומה את עשית?”
“אמא שלי אמרה לי,כי מה שחשוב הוא, שעשיתי כמיטב יכולתי. ‘אף אחד לא מושלם. רק ה’ מושלם’.”
הסוף
