תמיד סקרן אותי מה קורה בחדר הסמוך לגינת הירק.
החדר הזה תמיד סגור, תלמידי בית הספר הותיקים מספרים שיש שם רוחות רפאים.
החלטתי שהיום, בשנ”צ של המורה אלי, אקח בשקט את המפתחות ואנסה להיכנס לבדוק מה קורה שם.
“אני בכלל לא מפחדת. צריך לפחד רק מהשם”. אמרתי לעצמי כדי להירגע.
זהו, פתחתי את הדלת בזהירות וראיתי חדר די פשוט. צעדתי מספר צעדים,
ושמעתי פתאום “את פשוט צריכה לחשוב על דמות שמסקרנת אותך”
מי מדבר אליי?
זה היה קול נעים, לא של רוח רפאים. אז לא פחדתי.
ניסיתי להתרכז, איזו דמות מסקרנת אותי? החלטתי -ממה! סבתא רבתא שלי.
ברגע שאמרתי את השם ממה. הרגשתי שאני נמשכת אל מערה שכזאת.
פתאום מצאתי את עצמי יושבת על ספה בבית ישן,
הסתכלתי על השעון האיטי, איפה אני?”
ואז, ממה נכנסה ונתנה לי חיבוק, ושאלה: “רוצה לשתות משהו?”
“זהו, סיימנו את המלחמה! איבדתי את כל משפחתי בשואה.
נשארו איתי רק 2 אחיי. הם ליוו אותי בביה”ח. טיפלו בירייה שקיבלתי”
“ממה, תראי לי את הירייה.” היססתי. “איך זה קרה?”
“כל מה שאספר, זה מעט ממה שהיה שם, אפשר לראות סרטים
מהשואה, אבל לא תביני באמת מה עברנו.” ענתה.
“בכל אופן, בעלי הצליח יחד עם חבריו להעלות יהודים לארץ,
למרות שהגרמנים לא הסכימו שיהודים יעלו באניות לארץ.
פעם אחת תפסו אותו והכניסו אותו לכלא. החברים שלו הוציא אותו
והבריחו אותו לארץ ישראל.”
“וואוו ממה, איזה גיבור הוא!”
ממה אמרה בעצב “מאז שהבריחו אותו, אין בנינו קשר, הגרמנים עוקבים אחרי,
המכתבים ובטוחים שישיגו אותו. הם לא נותנים לי לצאת מהונגריה,
כי הם מאמינים שהוא ירצה לחזור, וכך יתפסו אותו”
“לפני כמה זמן זה היה?” שאלתי.
“לפני כעשר שנים. ביתי מרים לא ראתה את אביה מאז שהוברח, בת שלוש הייתה
בואי, אראה לך תמונות”
דפדפנו בתמונות. ראיתי את המשפחה של ממה וגיליתי ששמה האמתי הוא הניה.
“התמונה הזאת. זאת אחותי חנה עם הבן שלה שניהם לא שרדו את השואה.
ממה תפסה את ראשה: “איך לא עלה בדעתי? אומר ששמי הוא חנה,
אלביש את מרים כ-בן וכך אוכל לעלות לארץ!”
“את גאונה!” עצרתי לרגע.
“איפה מרים?” היא אמורה להיות בגילי
“היא בחדר, גשי אליה, ואני ארוץ לטפל בעניין”
בחדר מרים ישבה מביטה על השעון המסתורי.
“תראי יסכה! השעון לא רק מראה את הזמן יש אוצר שמוטמן בו”
“את יכולה להוריד אותו?” שאלתי.
ברגע שעלתה על הכיסא, הופתענו לגלות פתח למנהרה.
“רוצה להצטרף אלי?” שאלתי. היא נתנה לי יד ונכנסו פנימה,
בתוך שניות מצאתי את עצמי על הספה של סבתא שלי.
סבתא מרים כבר לא הייתה בת 13 אלא סבתא אמתית,
סבתא שדואגת ואוהבת.
“סבתא” אמרתי, “בסוף יצאתם מהונגריה?”
סבתא סיפרה לי על האנייה שהפליגו בה, על שהבריטים שכמעט תפסו
אותם. על המזוודה שאבדה ובה כל רכושם.
אבל הכי קשה היה לשמוע שכשממה ירדה מהאנייה וחיפשה אחר בעלה
היא גילתה שהוא המתין לה עשר שנים ובסוף החליט להתחתן עם מישהי אחרת.
“ממש כמו שואה שניה” אמרתי בשקט.
סבתא מרים אמרה שצריך לראות את הטוב. שממה הקימה משפחה לתפארת,
ושאני חלק מהשושלת של העם היהודי בארץ ישראל. זה היה כל חלומה
נראה שעכשיו אני יותר מוכנה לקראת בת המצווה שלי.
קיבלתי אוצר, אוצר של ערכים לחיים.
