בירושלים יש בית ספר אחד שקוראים לו “גבעות ” , בבית הספר לומד ילד בשם שלומי כהן , שלומי אוהב מאוד לשחק מחניים, אך חבריו לכיתה לא אוהבים את המשחק הזה.
בכל הפסקה ניגש שלומי לחבריו ומבקש שישחקו איתו, אך הם לא מעוניינים כי הם לא אוהבים לשחק מחניים, ואפילו כועסים וצוחקים עליו כי כל פעם הוא שואל אותם את אותה שאלה.
בגלל שאף אחד לא רוצה לשחק איתו שלומי נשאר בהפסקות לבדו בכיתה.
כשהמורה שמה לב שהוא לבד בהפסקות היא ניגשה אליו ושאלה אותו:
“שלומי, מדוע אתה לא משחק עם החברים שלך? למה אתה לא יוצא מהכיתה בהפסקות?”
שלומי שתק מס’ דקות כי הוא לא רוצה להלשין כביכול על חברים שלו , אז הוא ענה למורה: “סתם אני מעדיף להישאר בכיתה ולקרוא ספר”, המורה השיבה: “טוב, אבל אם משהו בכול זאת מציק לך אז תגיד לי”.
המורה הרגישה שבכול זאת משהו מציק לשלומי, אולי החברים? היא חשבה לעצמה.
לאחר אותו יום שלומי לא הגיע לבית הספר שבוע, המורה חשבה אולי בגלל הקורונה.
אבל היא ענתה לעצמה: אם זה היה בגלל הקורונה אמא שלו בוודאי הייתה מתקשרת אליי ומעדכנת אותי.
המורה החליטה להתקשר לאמא של שלומי, ואמא של שלומי פרצה בבכי וסיפרה כי ביום הראשון ששלומי לא הלך לבית הספר היא שאלה אותו, מדוע אתה לא רוצה ללכת? ושלומי ענה כי הילדים כועסים ולא רוצים לשחק איתו.
המורה דיברה עם כל הילדים בכיתה ושאלה מי כעס על שלומי? אך אף ילד לא הרים יד.
בהפסקה ניגש למורה ציון, ואמר לה כי הוא הילד שצעק וכעס על שלומי, כי שלומי שואל אותו הרבה פעמים אם הוא רוצה לשחק איתו מחניים וציון לא אוהב ולכן הוא כועס על שלומי.
ציון הבטיח למורה כי הוא יתנצל בפני שלומי ושהוא ישחק איתו כשיגיע לכיתה.
שלומי הגיע לבית הספר וציון וחבריו החליטו לשחק איתו מחניים למרות שהם לא אהבו את המשחק, ופתאום הבינו כי המשחק מעניין וכיפי.
(המסר הוא: אם משהוא מציק לכם רק לטובתכם תגידו למורה, לאמא, לאבא, ואני מבטיח שהכל יהיה טוב.)
