בית הצבעים

מאז שהייתי קטן רציתי לצייר.
כשהייתי בגן ציירתי על לוח עם טושים והגננת אמרה לאמא שאני מצייר יפה. אחרי הצהריים
הייתי חוזר הביתה ומצייר כל הזמן עד שההורים ביקשו שאספיק.
בגיל שמונה לקחו אותי לחוג ציור ושם למדתי להניח צבע על הדף עם המכחול. אהבתי את
זה. זה גרם לי להרגיש טוב. אמא תמיד אמרה שאני מצייר יפה ושיש לי כשרון. היא סמכה
עליי שאני יכול להצליח ועודדה אותי להמשיך לצייר.
בזמן הזה היינו מאוד עניים. גרנו בכפר קטן שקוראים לו דלית אל כרמל. להורים שלי לא
הייתה מספיק עבודה ולא היה להם מספיק כסף. הייתי האח הקטן במשפחה של תשע
אחיות, ולפעמים האוכל בבית לא הספיק לכל המשפחה. ידעתי שאני צריך למצוא דרך
לעזור.
אמא שלי תפרה כיסויי ראש לנשים דרוזיות ומכרה אותם בשוק. יום אחד היא חשבה על רעיון
חכם. היא החליטה לנסות למכור גם את הציורים שלי שם. היא הלכה בכל השוק וצעקה
שהבן שלה צייר ושהיא מוכרת את הציורים שלו. “מי רוצה לקנות?”. האנשים בשוק לא רצו
לקנות את הציורים. הם העדיפו לקנות אוכל, שתיה ואפילו כיסויי ראש. אמא התעייפה
וכמעט התייאשה, אבל אז איש אחד אמר שהוא רוצה לקנות ציור אחד. אמא חזרה הביתה
וסיפרה בשמחה שמישהו קנה ציור שלי. לא האמנתי למה שהיא אמרה. “מישהו אהב את
הציורים שלי?” שאלתי את אמא. “כן, תראה חזרתי עם ציור אחד פחות.” המקרה הזה גרם
לי להמשיך לצייר עוד ועוד.
כמה ימים אחרי כן נשמעה דפיקה בדלת. אמא פתחה, ובפתח עמדו מספר אנשים שאמרו
שגם הם רוצים לקנות ציור. אחד מהם עבד במוזיאון , והוא תלה את הציור שקנה בתערוכה
של ציורים דרוזים.
באותו הזמן אמא התחילה להרגיש לא טוב, וחשבה שמשהו לא תקין אצלה. היא לא סיפרה
לי על זה, ואני המשכתי לצייר כרגיל.
חודשיים אחר כך גילינו שיש לה מחלת קשה. אמא התחילה להכין אותי לחיים בלעדיה. היא
נתנה לי את כל ההוראות כדי שהחיים שלי יהיו תמיד צבעוניים, אבל היא לא יכלה ללמד אותי
איך לא להתגעגע.
בקהילה דרוזית נהוג שאם מישהו איבד את אשתו, הוא מתחתן שוב. הוא לא יכול להשאר
לבד. אבא התחתן ונכנסה אשה חדשה הביתה. האשה לקחה את כל מה שהיה שייך לאמא
שלי וזרקה אותו החוצה. כשחזרתי הביתה גיליתי פח גדול עם כל החפצים בפנים. כעסתי
עליה כל כך. כל הזיכרונות שלי היו בחוץ, בפח. 1/2
ניכנסתי הביתה. לקחתי דלי עם צבע וזרקתי צבע על כל הכלים, על כל הקירות. לא פספסתי
ירוק ואדום. לא היתה פינה
שום דבר. הכל היה מכוסה בצבע. זרקתי צבע כחול וצהוב,
נקיה. הייתי מופתע שעשיתי דבר כזה. הרגשתי צבעוני. הצבע הזכיר לי שאמא שלי עדיין איתי
בבית הזה.
החיים המשיכו והבנתי שאני אומן אמיתי בקהילה הדרוזית. הרגשתי גאווה אבל גם את
האחריות שיש בתוכי. כמה שנים אחר כך גם אבא שלי נפטר, והחלטתי להפוך את הבית
המשפחתי למוזאון שנקרא ”בית הצבעים“ בדלית אל כרמל.
, אני מזכיר לאנשים שגם ברגעים הכי קשים יש לנו יכולות.
היום כשאני מספר את הסיפור שלי
חשוב לי שהם יזכרו שתמיד אפשר להצליח, ואני מבקש מהם לשמור על הזכרונות שלהם.
אני שמרתי על הזכרונות שלי בציור. היום אני אומר לכולם: ”אל תוותרו, תאמינו בעצמכם
ותאמינו באנשים אחרים.“
, ובית הצבעים שבדלית אל כרמל)
(הסיפור מבוסס על סיפור חייו של סם חלב  ובית הצבעים שבדלית אל כרמל)