בס”ד
ביטחון
זה עוד התחיל שהייתי ילדה שאהבה הכל .יום רגיל בבית ספר, ללכת עם אמא לקניון אהבתי לשחק עם חברותיי לכיתה אהבתי כל דבר . בסוף השבוע של החופש הגדול פיטרו את אבי מעבודה וידעתי שזה לא הולך להיות קל , שמעתי את הוריי מדברים על זה שאנחנו הולכים לעבור, בלי שאפילו שמו לב שהקשבתי לשיחה צעקתי שאני לא רוצה לעבור וברחתי לחדר בוכה. אפילו שלא רציתי הם לא יכלו לשנות את דעתם . בסוף ידעתי שאין לנו בררה אלה לעבור . המצב הכלכלי לא מצוין למרות שזאת רק אני אחותי והוריי , רק אבי עבד בעבודה . אימי סידרה את הבית ובישלה, עד אז המצב היה עוד בסדר אבל עכשיו אנחנו צריכים למכור את הבית ולהשכיר דירה בבאר שבע . “בנות , אנחנו צריכים לעזוב מוקדם אימי אמרה . סיימתי לארוז ויצאנו . אחרי שעה של נסיעה הגענו לדירה , לא התלהבתי כמו שאחותי אלה התלהבה , הבית היה ממש קטן אבל לא יכולנו להרשות לעצמנו יותר . זה היה היום האחרון של החופש . וזה לא היה קל לישון בבית חדש, הרבה מחשבות עלו בראשי . לא רציתי לחשוב על זה שאי צריכה ללכת לבית לבית ספר חדש . הרגשתי פחד וחוסר ביטחון למרות שאף פעם לא הרגשתי שאני לא בטוחה בעצמי עכשיו אני מבינה שקיבלתי את מאנשים שאני אוהבת שהם כל הזמן עודדו אותי ואף פעם לא נתנו לי להרגיש ככה. מרוב המחשבות שקעתי בשינה ונרדמתי. ” מאיה את עוד תאחרי לבית ספר . אימי אמרה. שמתי לב לשעה וקפצתי מהמיטה כדי להספיק להגיע בזמן לבית הספר . הגעתי לבית הספר באופניים אבל הבעיה שלא ידעתי איפה הכיתה שלי נמצאת ובדיוק הצלצול צלצל בלי ששמתי לב רצתי והתנגשתי בילדה. הילדה הייתה יפייפיה אני זוכרת שצבע העניים שלה היו ירוקות וצבע שיערה היה בלונד . כאב לי הראש . קמתי וראיתי את הילדה על הרצפה שמעתי בנות שצוחקות ומדברות עליי , לא ידעתי למה אבל לא היה אכפת לי ביקשתי ממנה סליחה ועזרתי לה לקום שאלתי אותה באיזה כיתה היא והיא אמרה שהיא בכיתה ו1 וזאת הייתה הכיתה שאני צריכה ללכת אליה . אמרתי לה שאני חדשה ואם היא תוכל ללוות אותי לכיתה , היא ענתה לי ” ברור” . היא אמרה שקוראים לה רומי ואמרתי שקוראים לי מאיה , כשאני ורמי נכנסנו באיחור לכיתה המורה ביקשה ממני להישאר מול כל הכיתה , התחלתי לדבר ושמעתי שמישהי צועקת שאני לוזרית כשנפלתי והתנגשתי עם רומי במסדרון ” נועם גשי מיד אל המנהלת” המורה אמרה . ניסיתי להתעלם למרות שבאותו הרגע הרגשתי שמישהו פגע בי כל כך חזק שאני עוד שני הולכת לבכות אבל אם אני אעשה את זה אני יודעת שהן יקראו לי בכיינית ולא רציתי להחמיר את המצב אז, התעלמתי והמשכתי לדבר. סיימתי הכי מהר שאני יכולה כדי שלא יראו את הדמעות שזולגות מעיניי. לא רציתי שרומי תראה אז ניגבתי את הדמעות. אחרי שנגמר יום הלימודים רומי שאלה אם אני בסדר. לא רציתי להראות לה שאני חסרת ביטחון אז אמרתי לה שהכל בסדר ומיד החלפתי נושא כי ידעתי שאם אמשיך אני עוד אבכה. דיברתי אתה על העבודה, אם היא רוצה שנכין אותה ביחד ואז רומי אמרה שהיא מכינה אותה עם נועה הילדה שצחקה עליי והעליבה אותי היום. כשהיא אמרה את שמה אני פשוט חזרתי באופניים הביתה.
כשהגעתי רצתי לחדר בוכה בלי לומר מילה לאימי. אמא שלי פתחה את הדלת ושאלה איך היה היום בבית הספר? לשניה לא עניתי ואז התחלתי לבכות וסיפרתי לה שילדה בשם נועם אמרה לי שאני לוזרית ושבנות בכיתה צחקו עליי ושרומי העדיפה לעשות את העבודה עם נועם. “אמא ,אני לא רוצה ללכת מחר לבית הספר” אמרתי. אמא שלי היתה בהלם וישר דיברה עם המורה, אחותי אלה ואבא שלי חזרו וישבנו לאכול ארוחת צהריים, כל אחד סיפר איך היה היום שלו. אחותי אמרה שהיה לה כיף והיא מאוד נהנתה היום, אבי אמר שהוא הצליח למצוא עבודה אמא שלי אמרה שהיא סיימה מוקדם לנקות והיא נהנתה בזמן הפנוי שנשאר לה. הגיע תורי ולא ידעתי מה לומר חוץ מלבכות ולרוץ לחדר שלי וזה מה שעשיתי, מהר מאוד מאוד אמא שלי אמרה שזה לא מכובד לקום מהשולחן באמצע הארוחה, אמרתי לה שסיימתי. “אני ואבא רוצים לדבר אתך “אמא שלי אמרה, “טוב “עניתי.
אבי ואמי אמרו לי שהם גאים בי ושלא משנה מה, הם יעזרו לי ואפילו אם משהו אומר לי משהו רע זה לא אומר שזה נכון. הם נתנו לי את תחושת הביטחון ללכת מחר לבית הספר. התארגנתי לשינה מוקדם והלכתי לישון. הפעם התעוררתי מוקדם וכשהגעתי לבית הספר ראיתי את רומי עם חבורה של בנות וכשהתחלתי לדבר אתה היא אמרה לי שהיא לא רוצה לדבר אתי יותר. שאלתי אותה, למה? וכשהיא רצתה לענות, נועם אמרה בגלל שאני מכוערת ומלשנית ומעכשיו כל הכיתה לא תדבר אתך יותר בגלל זה, ומי שתדבר תצטרף אלייך. רצתי כדי שלא יראו אותי בוכה ונועם תפסה לי את היד וסובבה אותי כדי שכולם יכלו לראות את הדמעות הזולגות מעיניי. כולם ראו אותי בוכה ונועם צחקה וקראה לי בכיינית. כולם שתקו והתחילו לצעוק תעזבי אותי, מה כבר עשיתי לך? דחפתי אותה לפני שהספקתי לברוח כי היה צלצול. גם היא דחפה אותי והתחלנו לריב מכות, חלק מהבנות חזרו לכיתה ולא העזו להגיד מה הולך בחוץ עד שהמנהלת ראתה את נועם בוכה. המנהלת צעקה ואמרה “כולם לכיתות” וכשראתה אותי אמרה לי לקום אבל עניתי לה שאני לא יכולה ושכואבת לי הרגל. המנהלת הזמינה אמבולנס והתקשרה להורים שלי, הרופא אמר שצריך לעשות לי צילום ושזה נראה לו כמו שבר. אבא שלי בא לקחת אותי לבית החולים ובסוף זה היה שבר. הייתי צריכה להישאר בבית החולים כדי שישימו לי גבס. כל בנות הכיתה באו לבקר אותי והתנצלו בפניי. היה לי מאוד קשה לסלוח להן בהתחלה אבל, בסופו של דבר סלחתי. הבנות גילו כמה אני חברותית ואוהבת ושאני אכפתית והסבירו לי שהן מאוד פחדו מנועם שתעשה בדיוק מה שעשו לי ושהן לא היו צריכות לפחד ושהיו צריכות להתערב. הן רצו להתערב אבל לא עשו את זה.
נועם הושעתה מבית הספר, אבל רומי האחרונה שבאה לבקר אותי. כל כך התרגשתי לראות אותה למרות שפגעה בי. ידעתי שנועם עשתה משהו, רציתי שתסביר לי ושניפגש.
כשהיא הגיעה היא אמרה לי שהיא כל כך מצטערת והודתה שהתנהגה אליי בצורה מגעילה. אמרתי לה שהיא צודקת וצחקנו. כשחזרתי לבית הספר, כולן חיבקו אותי ואמרו שהתגעגעו אליי, ראיתי את נועם יושבת בצד ולא יודעת מה להגיד והבנות הסבירו לי שאף אחת לא דיברה אתה הרבה זמן. אמרתי להן: “איך אתן יכולות לעשות את זה אחרי שעשיתן לי את זה?”
אמרתי להן, שלאף אחת לא מגיע שיעשו עליה חרם. ניגשתי לנועם וחיבקתי אותה, היא אמרה לי שהיא כל כך מצטערת והיא חיבקה אותי חזרה. מאז אף פעם לא הרגשתי חסרת בטחון אפילו כשניסו להוריד לי את הביטחון, בכל זאת התמודדתי!
