בידיים שלי
“אי אפשר להמשיך כך” שמעתי מעבר לדלת את המורה חנה מדברת אל רוחמה “די כבר! היא ילדה מהכיתה שלנו וגם לה יש כאן מקום ואנחנו צריכות להתייחס אליה יותר”. המורה המשיכה והבנתי מיד שהן מדברות עלי. האמת היא שרציתי לבכות. זה לא נעים לי שמדברים עלי, אבל מצד שני המורה רק רוצה לעזור לי. אז מה לעשות? החלטתי פשוט להתעלם ולהמשיך בדרכי הביתה.
ישבתי בחדרי להכין את שיעורי הבית. אחותי חדווה נכנסה ושאלה: “מה נשמע? איך בכיתה?” דמעות התחילו לזלוג מעיני. “מה אני אגיד לך? את האמת קשה לי, בנות כמעט לא מייחסות אלי בגלל החרם וגם כשבנות קצת מתעניינות בי, רוחמה ישר אומרת להן ללכת. “אפילו בשיעורים אני לא מצליחה כמעט להתרכז, אוף!” אמרתי כשכל הרצפה הייתה ים של דמעות. “אני באמת מבינה אותך! זה ממש לא נעים! אבל שתדעי לך שאת יכולה להשתנות ממאמץ שלך. לא של רוחמה ולא של הכיתה! שלך! אני רוצה שתחשבי על זה בסדר?” חדווה ניסתה להרגיע אותי. “בסדר, תודה על העידוד! אני אחשוב על זה” אמרתי בניסיון להירגע. “תזכרי שאני תמיד איתך וגם כל המשפחה איתך! את לא לבד!” היא אמרה ויצאה מהחדר תוך כדי שאני רק דמיינתי את היום בו החרם ייגמר. לא יכולתי כך יותר לא ידעתי מה לעשות. סיימתי בזריזות את השיעורים והחלטתי שהערב אני רוצה לשוחח עם הורי ולשתף אותם במשהו שחשבתי לעשות כדי לשפר את המצב.
לגמתי עוד קצת מהשוקו ופתחתי את פי: “אבא, אמא תקשיבו, יש לי רעיון. אני אעשה מסיבת פיג’ימות ואזמין את הבנות בכיתה ואולי בנות כך יתחברו אלי…” “אין בעיה את רוצה שאכתוב לבנות האם הן רוצות לבוא?” אמא אמרה ועניתי שכן “גם את רוחמה?” אבא התעניין “כן גם את רוחמה! אבל אמא, אל תכתבי לרוחמה מכיוון שאני רוצה להזמין אותה פנים מול פנים. לדבר איתה!” עניתי להורי על שאלותיהם. “בסדר מה שאת רוצה” הסכימה אמא ואני כבר סיימתי את כל השוקו עד הטיפה האחרונה “לילה טוב, תודה על העזרה” אמרתי להורי וחיבקתי אותם.
למחרת הגעתי מוקדם לכיתה והלכתי לרוחמה. “שלום רוחמה מה שלומך?” התחלתי לדבר “רציתי להגיד לך שבעוד יומיים אני עושה מסיבת פיג’ימות בביתי…” לא גמרתי את המשפט והיא התפרצה “את צודקת גם אני לא הייתי מזמינה לשם משהי שכל הזמן מציקה לי” אמרה רוחמה וראו שהיא רוצה להתנצל בפני, אבל אני המשכתי: “את האמת שבדיוק רציתי להזמין אותך, רוצה לבוא?” אמרתי וניסיתי לדבר בקול כמה שיותר נחמד אף על פי שפחדתי ממנה. ראיתי שלא היה לה מה להגיד עד אחרי חמש דקות… “מה?! אני מציקה לך כל הזמן ואת מזמינה אותי למסיבה? את פשוט ילדה נפלאה! בטח שאני באה! וסליחה על הכול” לא ציפיתי לתשובה כזאת אבל שמחתי מאוד. אחרי זה אחת הבנות בכיתתי קראה לרוחמה ואמרה לה משהו ואני שמעתי מה היא אמרה לה… וכשהגעתי הביתה הכול היה לי מובן כשאמא שלי אמרה לי שכל הבנות שהזמינה לא באות. אני גם ידעתי למה. למה? משום שכולן חשבו שרוחמה לא תבוא או שלא אזמין אותה בכלל אז הן אמרו שלא יבואו אבל עכשיו רוחמה אמרה להן שהיא תבוא אז הן שינו את דעתן…
כולן באו למסיבה והיה ממש כיף! כמובן שגם התנצלו על הכול.
עכשיו אני יודעת שאחותי צדקה אני עשיתי את המאמץ לבד!
תודה לה’ על הכוחות שנתן לי!
סוף
