שלום קוראים לי חן אבל כולם קוראים לי חני. אני לומדת בכיתה ב’ בבית ספר ארזים. יש לי תחביב אני אוהבת מאד לדמיין. אני רוצה לספר לכם משהו שקרה לי בתקופת הקורונה. בחופש הגדול הייתי בקייטנה שקוראים לה ‘קייטנת ישראל שלי’. יום אחד, כשקמתי בבוקר, התלבשתי כרגיל והתארגנתי לקייטנה. כשהרמתי את התיק על גבי, אמא שלי אמרה לי שהיום אני לא אלך לקייטנה.
פרצתי בבכי, הקייטנה שבה הייתי היתה כפיית מאוד והיו שם פעילויות נחמדות. אחרי שנרגעתי שאלתי את אמא שלי למה אני לא אלך היום לקייטנה? הרי היום אנחנו מכינים עוגיות.
אמא ענתה לי שאני בבידוד. הייתי עצובה כי רציתי לשחק עם חברות שלי ולצאת לטיולים עם המשפחה. ישבתי על מיטתי עצובה. פתאום ראיתי חור בקיר, לא הבנתי מאיפה הגיע החור הרי אתמול הוא לא היה שם. נכנסתי לתוך החור, לפני התפתלה מנהרה ארוכה ולא היה לה סוף. דמיינתי שיש למנהרה סוף ופתאום הגעתי לסוף המנהרה לתוך מקום לבן וריק. לא הבנתי מה קרה דמיינתי שזה עיר גדולה עם חנויות רבות, מצמצתי לרגע ומצאתי את עצמי בתוך עיר אבל היה משהו מוזר.
כל האנשים בעיר דמיינו דברים והדברים האלו הופיעו במציאות דמיינתי שיש לי בית גדול רק שלי.
הבית היה מעוצב ויפה עם אוכל והכול. תוך שנייה וחצי ראיתי מולי חדר שינה וישר נרדמתי. בבוקר קמתי ולא האמנתי, הצמחים בעיר היו בצבעי סגול, ירוק וצהוב. לא הייתה קורונה ומחלות. כולם תמיד היו שמחים בלי עצב וכעס, רק שמחה. לעולם הזה בחרו מלך שקראו לו דימיקיון.
זה היה מלך גרוע בעיני. יום אחד כשיצאתי לפארק משחקים שמעתי שלושה אנשים מדברים. “נו מצאתם כבר מי זאת הילדה הזאת לא?” לא הבנתי על מה הם מדברים עד שהבנתי שהם מדברים עלי, בגלל שבחדשות באותו בוקר חבורת הבלשים הזאת הייתה בטלוויזיה והם רצו למצוא את הילדה שיצרה את העולם הזה בדמיון כדי שהיא תהיה המלכה. אבל אני לא רציתי להיות מלכה.
יום אחד קמתי בבוקר וראיתי בחדשות את הפרצוף שלי בענק ונבהלתי. באותו יום רציתי ללכת לקניות אבל כשראיתי את פרצופי בטלוויזיה כבר לא רציתי ללכת. עברו חודש חודשיים ושכחתי מאותו דבר יצאתי לשחק בפארק ופתאום ראיתי את החבורה הזאת שוב. אחד מהם ראה אותי וברגע האחרון התחבאתי מאחורי שיח.
חזרתי לביתי מתנשפת ומתנשמת. בדיוק כשאכלתי ארוחת ערב שמעתי דפיקות בדלת: “מי זה? אפשר להיכנס” אמרתי. בפתח עמדו שלושת הבלשים והם אמרו: “טוב לפגוש אותך”, הם התיישבו על כיסאות ואמרו: “בא לך להיות מלכה? תודה שבזכותך יש לנו עולם נפלא. יש לנו מתנה בשבילך למזכרת” הם הביאו לי תצלום ענקי של כל ארץ בעולם הדימיון וכל המקומות בה. חלף עוד שבוע ואני יצאתי מביתי הענק דרך המנהרה בקיר הלבן וחזרתי לחדרי.
חשבתי בליבי זה היה הבידוד הכי כיף בעולם. הלכתי לאמא שלי ושמתי לב שהיא לא היתה מודאגת בכלל מזה שלא הייתי בבית חצי שנה. מסתבר שכל דקה בעולם שלנו שווה חודש בעולם הדימיון. הבנתי שהזמן שהעברתי בעולם הדמיון הוא רק 6 דקות. בקיצור, את שאר ימי הבידוד עברתי בהרגשה שמחה. אבא שלי קדח חור בקיר בחדר שלי כדי שאני יוכל לתלות את התמונה. אחרי כמה ימים נגמר לי הבידוד ואני חזרתי לשגרה עם כל החברים והחברות, הילדים והילדות.
הסוף… להתראות!
