בחווה שלי
נעים מאוד, קוראים לי עמרי.
הכל התחיל אצל סבתא שלי, אני אוהב את סבתא שלי מאוד. אני אוהב ללכת לבקר בביתה.
לסבתא שלי קוראים דניאל והיא עלתה מצרפת, היא חיה עם סבא שלי שקוראים לו איתמר.
אני וסבא שלי ממש אוהבים את האוכל הטעים שלה.
”היי סבתא”, אמרתי. ”שלום עמרי! איך אתה מרגיש? ”, היא שאלה. ”אני בסדר סבתא, אני הולך לטלוויזיה”, עניתי.
הלכתי לטלוויזיה וצפיתי בתכנית האהובה עלי: ”אבודים בחלל”.
אחרי שעה, סבתא אמרה לי שתכף אמא שלי תאסוף אותי ותיקח אותי לטייל.
אמא הגיעה ונכנסנו לאוטו. בנסיעה אמא שלי אמרה לי שאני יכול ללכת ל”מרחב סוסים”, מיד אמרתי שאני לא רוצה.
לכם אני אומר, אני מפחד מהתחלות חדשות.
“למה?” היא שאלה.
“כי… כי זה נשמע משעמם!” עניתי בכעס.
” אל תדאג, זה לא משעמם.” היא ניסתה לשכנע אותי.
היא הסבירה לי שמרחב זה יום מיוחד שבמקום שאלך לבית הספר אלך לחוות סוסים, יום כיפי כזה
ויש גם נגרות וגם סוג של יצירה. מיד אמרתי לא !
עבר בערך חודש, עם שכנועים והסברים נוספים מצד אמא שלי. בזכות זה שהיא המשיכה לשכנע אותי,
הסכמתי שאמא תרשום אותי לחוות הסוסים ליום נסיון. היא הבטיחה לי שאם לא אהנה, אני אחזור לשגרה.
ביום שלישי, הלכתי לחוות הסוסים ואז ראיתי ילדים שאני מכיר. הרגשתי הקלה.
הסבירו לנו את סדר היום. חידות, ניקיון, אוכל, טיול, נגרות, יצירה, רכיבה ואילוף.
“היי, דור” פגשתי את חבר שלי. “היי עמרי, גם אתה במרחב סוסים? דור שאל אותי.
“כן, איזה כיף!”
התחלתי לדבר עם חברים שלי…
אחרי זמן החידות, התחלנו לנקות את התאים. אתם לא תאמינו איזה ריח יש פה, ריח הצואה של הסוס פשוט מסריח.
לפתע, איזה סוס אחד בשם בוני נפל. נלחצנו כולנו. אחת המדריכות, קראה לווטרינר, שהוא במקרה בעלה של מנהלת החווה.
מסתבר שכאבה לסוס הרגל והוא לא יכול לצאת כמו כל הסוסים למגרש הגדול שבו הסוסים מסתובבים.
בוני נשאר בתא שלו ולפתע, נפל שוב. בוני היה חלש ושכב על החציר.
ליטפנו אותו ונתנו לו הרבה אהבה. בוני לאט לאט קם. שמחנו כולנו ממש.
סביב הצהריים יצאנו לרכיבה על סוסים. אני קיבלתי את הסוסה מילקי. אמרו לי שהיא בהריון. התרגשתי מאוד. הרגשתי שאני רוכב על שני סוסים.
אני הייתי בקבוצה הראשונה. שם הרגשתי שייך. אני אוהב את הילדים שבקבוצה הזו.
רכבנו על הסוסים והתרחקנו מהאורווה, כל הסוסים דהרו די לאט ורק מילקי דהרה מהר.
נלחצתי ממש. המדריכה מיד באה והרגיעה אותי ואת מילקי.
רוני, ילדה אחרת, גם פחדה. המדריכה ניגשה אליה לעזור לה. רוני לא נרגעה. היא החליטה שהיא לא רוצה לרכב על סוסים יותר. היא ירדה מהסוס.
פתאום התחלתי לרעוד. תנחשו מה קרה…
מילקי נשכבה על הרצפה של המגרש, והחלה להמליט…
הייתי בהלם. כולנו היינו בהלם. זה היה מלחיץ ומרגש ביחד.
מיד הזעיקו את הווטרינר ולאחר כרבע שעה, מילקי המליטה שיח קטן בצבע חום לבן. בדיוק כמו אמא שלו.
התרגשנו עד דמעות. השיח מיד קם והחל לרוץ בשמחה.
כולנו ליטפנו אותו וזה היה די קשה כי אמא שלו ממש שמרה עליו.
אמרתי לעצמי בלב, איזה מזל שהקשבתי לאמא לבוא למרחב ! זה היה היום הכי מאושר בחיי.
אני כבר מחכה למפגש בשבוע הבא ואז נוכל לעשות הגרלה לבחור לו שם…
