זה היה לילה עצוב.
שמעתי את אבי ואמי מתכננים לקחת אותי ואת אחותי הגדולה חנה למנזר. ראיתי שזלגו מהורי כמה דמעות ,
אמא שלי אמרה :”איך נפרד מילדותינו” ואבא שלי אמר :”אם לא ניקח אותן עכשיו אז יכול להיות שלא יהיה המשך למשפחתנו”. כמעט שלא עצמתי עין כל הלילה, לא רציתי ללכת למנזר, הרי אני יהודייה! כל הלילה הסתובבתי במיטה ולא רציתי שהבוקר יגיע.
במהלך הלילה שמעתי את הורי מדברים. אמי ואבי בכו ושוחחו על כך שהגרמנים עלולים לתפוס אותנו ולהרוג אותנו ושאין ברירה אלא להעביר אותנו למנזר, זה הסיכוי היחיד של משפחתנו להינצל. בבוקר הורי העירו אותנו ונתנו לנו סעודת מלכים. דברנו קצת ואחר כך ארזנו מזוודות, התלבשנו ויצאנו לדרך. אני ואחותי קצת חששנו מה יהיה שם כי כשאנחנו נגיע לא נראה את הורנו יותר. כשהגענו חיבקנו אותם חיבוק גדול, בתקווה שזה לא יהיה החיבוק האחרון שנחבק אותם, הדמעות שלנו לא יכלו להפסיק לרדת.
אני ואחותי נכנסנו לא הכרנו אף אחד חוץ מכמה בני דודים וחברות שנכנסנו לחדר שלנו. סידרנו את הדברים ובסוף הלכנו להכיר את המנזר ולנסות להכיר כמה חברות חדשות.
החברות הראשונות שהכרנו היו בדיוק בגילנו, הגדולה הייתה בגיל של אחותי והשנייה בגילי, דברנו איתן ושחקנו קצת ביחד והפכנו להיות חברות טובות. החברות החדשות שלנו היו גרמניות ואנחנו התרגלנו ואפילו נהננו מהחיים החדשים שלנו במנזר.
אחרי כמה שבועות כמעט ששכחנו את משפחתנו ואת הדת היהודית, התחלנו להתנהג כמו ילדות גרמניות. יום אחד הגיע למנזר איש שאיננו מכירות. הוא הגיע עמד בביטחון גדול במרכז החדר ואמר בקול רם את הפסוק: ”שמע ישראל ה’ אלוקינו ה’ אחד”, באותו רגע נדהמנו ולא הבנו מה קורה. דמעות של התרגשות התחילו לרדת מעינינו, כשאני ואחותי וכל הילדים היהודים שמענו את הפסוק הזה נזכרנו שאבא ואמא שלנו היו אומרים איתנו “שמע ישראל” על המיטה לפני השינה. הזיכרון הזה מאוד ריגש אותנו. אתם יודעים מי זה היה? זה היה הרב הרצוג זצוק”ל. בזכות הרב הרצוג שהגיע למנזר וקרא בקול “שמע ישראל…” נזכרנו שאיננו גרמנים אלא יהודים! באותו רגע הרב חייך אלינו ואמר שאנחנו לא צריכים לדאוג ושהוא הגיע לקחת אותנו לארץ ישראל. ארזנו את הדברים שלנו בזריזות ועלינו לארץ ישראל. כשראינו את ארץ ישראל התחלנו לבכות מהתרגשות, כולנו קראנו בקול “שמע ישראל ה’ אלוקינו ה’ אחד” הגענו לארץ ישראל – החלום שכל אחד חולם עליו.
