בורדי
הבור דר קולי/אהרון דביסהיים ה’2
“תפוס בורדי!” קרא שלומי והשליך אלי ענף, תפסתי את הענף, והחזרתי לו אותו. שלומי שוב השליך את הענף ושוב תפסתי אותו אבל הפעם לא החזרתי לו אותו, שלומי בקש ממני את הענף אך לא הסכמתי, ברחתי ושלומי רדף אחרי, צוחק, לבסוף שלומי תפס אותי ונכנעתי, החזרתי לו את הענף. כעבור עוד שעה של משחק שלומי חזר לביתו לשנת לילה. אני לגמתי קצת מים ונשכבתי לישון.
למחרת בבוקר, שלומי ושלום(אביו של שלומי) הסיעו אותי ב”מכונית” למקום שהם כינו: “שדה התעופה בן גוריון”, שם הסתובבתי קצת ופשטתי על חנות חיות בשביל האוכל, אבל אז נתקלתי בשלום ושלומי שמשום מה נראו מודאגים, שלומי שאל אותי איפה הייתי והשתדלתי שלא להסתכל לו בעיניים, כדי שלא ידע על הפשיטה שלי. שלום לקח אותי, ומרחוק ראיתי את המוכר מתקרב בריצה. אך למזלי הרב הספקנו לצאת לפני שהוא תפס אותי, שלום הביא אותי לציפור ענקית. ניסיתי לאכול אותה, אבל שיני כמעט נשברו, מסתבר שהציפור העצומה הזאת עשויה ממתכת, ציפור ממתכת! אותי לא שמו איפה שבני האדם ישבו אלא בתוך מקום אפל ומבאיש עם מלא מזוודות. הרגשתי שהציפור עפה, ואני בתוכה. חשתי פחד רב אך כבשתי אותו, כעבור שעתיים מייגעות ביותר שלום הוציא אותי מהציפור. כשיצאתי
כשיצאתי הסתנוורתי מהאור הבוהק שחיכה לי בחוץ, שלום ושלומי הסיעו אותי למקום גדול עם כלבים אחרים, ושם הייתי צריך לשחות, לאכול, לרוץ, לנבוח ולעשות פעלולים ובכל הדברים האלה אני טוב. מסתבר שזו הייתה סוג של תחרות כלבים גדולה. במשימה האחרונה הייתי צריך לקפוץ דרך חישוקים בוערים, זה היה מפחיד, רציתי לברוח, לרוץ, אך אזרתי אומץ, וקפצתי!
לא האמנתי! הצלחתי! עברתי דרך החישוק הבוער! הידד! איני יכול לתאר את השמחה שחשתי אז. שלום ושלומי לא הפסיקו להריע לי ולהשתמש ביד אחת כדי להכות את השנייה.
לאחר מכן נתנו לי חבילת מזון גורמה לכלבים וגביע זהב ענקי, לא הספקתי לשמוח יותר מדי, ולפתע שמעתי יבבות של כלב, הסבתי את מבטי ולדאבוני הרב ראיתי בן אדם צועק על כלבה :”איזה כישלון של כלבה אני מגדל?! גביע זהב פשוט את לא מסוגלת להשיג?” הכלבה יבבה באימה, פשוט לא יכולתי להסתכל במחזה האיום הזה, במאמץ רב נטלתי את גביע הזהב וגררתי אותו אל הכלבה. הכלבה נגשה אלי להודות לי אך בעליה גרר אותה ברצועתה, נטל את גביע הזהב והלך, גורר איתו את כלבו. “סליחה!” קרא שלום בכעס לעבר בעליו של הכלב “בוש והיכלם לך!! כלבי נתן לך את גביע הזהב והינך אפילו לא מודה לו?” אך הבעלים כבר לא היה שם. רק כלבתו נשארה על המדרכה, שוכבת על הרצפה ומייבבת. מבט של חמלה וזעם התפשט על פניו של שלום: ” הבעלים שלך נטש אותך?” שאל “את יכולה לבוא אתנו אם את רוצה!”.
בהתחלה הכלבה קצת פחדה אבל אחר שכנועים רבים ממני היא הסכימה לבוא אתנו, התברר שלכלבה קוראים סקי.
כשהיינו צריכים לעלות שוב לציפור המתכת, הזהרתי את סקי שלא תנסה לאכול אותה. בפנים, סקי לא הרתה שום סימן לפחד, ממש התרשמתי ממנה. ו…איך לומר? התאהבתי בה.
ומשם העיניים התפתחו לחתונה ולהריון של סקי. עוד שבוע-שבועיים היא יולדת!!! טוב, נגמר לי המקום אז אני אסיים כאן, להתראות בשנה הבאה!(אולי)
