בוטנים

פרק א – עוברים דירה

הי, אני תהילה, אני גרה ביפו אבל עוד שבוע אני עוברת לגור באילות, וזה אומר לעזוב את כל המשפחה שלי ואת החברות שלי. כבר כמעט ארזנו את כל הבית, נשאר רק לארוז את הסלון ושני חדרי שינה. אני עצובה מזה אבל גם שמחה, אני שמחה בגלל שיהיה לנו בית גדול יותר, ואני עצובה בגלל שאני אחליף בית ספר ואעזוב את כל מי שאני מכירה ביפו. ההורים שלי רוצים לעבור כי אבא שלי קיבל הצעת עבודה שתכניס לו פי 3 יותר מאשר פה, אז אנחנו עוברים לאילות.

השבוע החברות שלי עשו לי מסיבת פרידה, והלכנו לכל המקומות שאני אוהבת ביפו. למחרת אחר הצהרים פגשתי את אריאל שעבר מקרית שמואל ליפו. אני והוא חברים טובים ופעם התנשקנו, עכשיו אנחנו סתם חברים, מדברים הרבה וגם עובדים יחד, למשל בשיעור מדעים, כשהייתה עבודה בזוגות עבדנו יחד ובסופו של דבר הניסוי שלנו התפוצץ.

אני אתגעגע אליו הכי הרבה. אני זוכרת שבהתחלה כשהוא עבר ליפו הוא לא השתלב בכלל. היה לו ממש קשה, כי הילדים לא שיתפו אותו בכלום. אבל אז הלכתי לדבר איתו, בהתחלה זה היה מביך ואז זה הפך להיות קבוע. אחרי בערך חודש הוא התחיל להשתלב, והפך להיות הכי מקובל בכיתה.

אני מקווה שגם אני אשתלב כמו שאריאל השתלב

פרק ב – בדרך לאילות

למחרת אמרתי ביי מהר לכולם ונסענו לאילות. בתחילת הנסיעה אני ואחותי רבנו על גומיה וזה היה מטופש. אחרי בערך 45 דקות שמנו שירים, והשתוללנו עם המוזיקה כל הנסיעה. לקראת סוף הנסיעה אחותי הקיאה עלי, וזה היה דוחה.

רבע שעה אחרי שאחותי הקיאה הגענו לאילות, והתחלנו לפרוק הכל. בקופסא הראשונה שפתחתי ראיתי את השרשרת שאריאל הביא לי, אבל היא הייתה קרועה, ואז במשך כל היום בכיתי כי לא נשאר לי זיכרון מאריאל. למחרת הלכתי לבית הספר החדש שלי, אף אחד לא דיבר איתי עד שבהפסקת צהרים, ילדה ג’ינג’ית עם עיניים ירוקות הלכה לכיווני ושאלה אותי האם אני חדשה, עניתי לה “כן, קוראים לי תהילה”, ואז היא אמרה לי, “הי אני ליאל, אני גרה בבית הירוק שצמוד לבריכה. רוצה להיפגש אחר הצהרים בדשא כדי ללמוד למבחן באנגלית?” אמרתי לה “כן, למה לא?”.

אחר הצהרים הלכתי לדשא, ואני וליאל למדנו, אחרי בערך שעה וחצי ליאל הוציאה חטיף, נכון שזה נשמע בסדר? אז זהו שלא, ליאל הביאה חטיף בוטנים ואני אלרגית לבוטנים. ברגע שליאל פתחה את החטיף התחלתי להתנפח ונהייתי אדומה. ליאל הסתכלה עלי וצרחה, ליאל אמרה לי מה קרה? אמרתי לה שאני אלרגית לבוטנים אבל היא לא הבינה כי הפה שלי היה מנופח. ליאל התקשרה לאמא שלה ואמא שלה באה מיד. אמא של ליאל לקחה אותי לבית החולים והודיעה להורים שלי. עכשיו אני בסדר…

למחרת בבית הספר ליאל שאלה אותי “למה לא אמרת לי שאת אלרגית לבוטנים”, אמרתי לליאל שביפו כולם ידעו שאני אלרגית ושכחתי שאני צריכה להזהיר ילדים חדשים. מאז, אני וליאל נהינו חברות טובות והשתלבתי מצוין בכיתה.