כיום בתקופתנו ישנה ילדה, ושמה שירה ילדה מיוחדת שלא משנה מה יגידו לה היא תמיד תלך בדרך שלה. יום אחד, יום לימודים רגיל, שירה יושבת וחושבת לה בהפסקה. פתאום נכנס בה רצון מאוד חזק לעשות משהו משמעותי במדינה ובעם שלנו. בגלל המלחמה שאנו חווים, הרצון שלה עוד יותר התחזק.
היא סיפרה זאת לחברותיה, הם תמכו בה ועזרו לה לחפש רעיונות יצירתיים איך לקדם את חלומה (הרצון שלה).
עוד בנות מכיתתה שמעו זאת, אבל הן לקחו את זה לא לצד הטוב, אלא זילזלו, פיקפקו וצחקו עליה ואמרו: למה שמישהו יאמין שילדה בכיתה ו’ בבית ספר יסודי יכולה לעשות משהו כל כך משמעותי במדינה?
בסיום הלימודים, שירה חוזרת לביתה וחושבת מה היא יכולה לעשות. היא לא מצאה רעיונות, היא באה להתייאש ובאמת התחילה כבר להאמין למה שאמרו הבנות בכיתתה.
אבל אז נכנס בה איזה כוח והיא החליטה שהיא ממשיכה לנסות לא משנה מה יאמרו לה והיא בסוף תוכיח להן שהיא יכולה. אבל היא לא באמת עשתה את זה רק בגלל שהיא רצתה להוכיח להן את זה, זה רק נתן לה כוח. היא תמיד הזכירה לעצמה שהיא עושה את זה בשביל עצמה ולא בשביל אף אחד אחר.
שבוע לאחר מכן, שירה החליטה שהיא רוצה להתקדם, ולקחה את כל הרעיונות של חברותיה ושילבה אותן יחד. היא החליטה שהיא תתחיל ממעשים קטנים: כתבה מכתבים לחיילים, התנדבה בשדות חקלאיים שנפגעו בעקבות המלחמה, אספה ותרמה כספים לעזר מציון/יד לשרה, ואפילו ביקשה מאימה לאפות חלות אישיות לחיילים שיהיה להם חלות לשבת.
המורות שמעו על זה והיו בשוק וכל כך שמחו והריעו לה. כל מורה סיפרה את זה בכיתתה ושירה הפכה להשראה של מלא תלמידות, גם הקטנות וגם הגדולות.
הבנות שצחקו עליה ניגשו אליה וביקשו סליחה וחזרו בעצמם והבינו שלא היו צריכות לומר את זה, והיא הפכה להשראה גם בשבילן.
חברותיה של שירה כל כך שמחו בשבילה והן הצטרפו עליה למעשים שעשתה.
שירה לא האמינה שגם מעשים שהם נראים לך הכי קטנים עושים דברים כל כך משמעותיים. שירה המשיכה להתקדם עוד ועוד לרצונה שהוא לעשות משהו משמעותי במדינה. מי אמר אולי נשמע עליה פעם אחת בחדשות עם המעשה הגדול שעשתה.
לקח שלקחתי מהסיפור הזה:
שירה זוהי דמות שחרוטה לי בזיכרון שתמיד אומרת לעמוד על שלי וללכת בדרך שלי ולא לסטות ממנה רק בגלל שמישהו אמר לי משהו, כי הרי בסוף אני עושה את זה בשביל עצמי ולא בשביל אף אחד אחר.
