בדיוק בזמן/ מבוסס על סיפור אמיתי
הסיפור שלי התרחש בתקופה בה גרנו בכפר הנוער לילדים בסיכון.
זה היה מקום מיוחד, עם הרבה ילדים, מדריכים, חניכים ומשפחות. כולם הכירו את כולם, והייתה תחושה של משפחה גדולה. בגלל זה תמיד הרגשנו בטוחים שם, ולא חשבנו שיכול לקרות משהו לא טוב.
בליל שבת יצאנו מביתנו לתפילה בבית הכנסת, כרגיל, כמו בכל שבוע.
נעלנו את הדלת מהצד של הכביש, ואת הדלת מהצד של הכפר השארנו פתוחה. כך היינו רגילים וזה היה נראה לנו טבעי לגמרי.
בדרך לבית הכנסת הרגשתי שהקור חודר לי לגוף. עדכנתי את אמא שלי שאני חוזרת להביא מעיל ותכף אדביק את כולם בחזרה. הגעתי הביתה לבדי, נכנסתי, לקחתי את המעיל ויצאתי שוב. זה לקח אולי דקה או שתיים. לא פחדתי. הכול הרגיש רגיל לחלוטין.
בבוקר יום שבת אמא שלי פתאום שמה לב שהפלאפונים ועוד חפצים יקרי ערך לא היו במקום שבו היא הניחה אותם לפני שבת. בהתחלה לא נלחצנו ולא יחסנו לזה חשיבות. בטח החניכים שהסתובבו בבית לקחו בטעות או הניחו במקום אחר בבית…
מאוחר יותר בבית הכנסת , מנהל הכפר דיבר ללב הילדים. הוא ביקש שמי שלקח את הפלאפונים או את שאר החפצים מתבקש להחזיר אותם. המנהל לא דיבר באיום או כעס, הרי בכל זאת מדובר בילדים בסיכון. ישבנו שם והתפללנו בלבנו שהכול יסתדר ושלא נעשה דבר במזיד.
במוצאי שבת גילינו את האמת.
פתחנו את המצלמות בבית, ולהפתעתנו ראינו אדם מוכר נכנס פנימה וגונב את החפצים. באותו רגע הבנו שזה לא חניך ולא טעות. זהו העובד הערבי שעבד במטבח. הלב שלי התחיל לדפוק חזק.
ואז ראינו משהו שעצר לי לרגע את הנשימה.
כמה דקות לפני שהגנב נכנס, ראו במצלמות אותי יוצאת מהבית לבד. נזכרתי מיד במעיל. פתאום הבנתי כמה זה היה קרוב. כמה דקות הבדל – והכול היה יכול להיגמר אחרת.
באותו רגע הרגשתי שאלוקים שמר עליי. שהכול היה מתוזמן בדיוק מדהים.
בהמשך גילינו שגם מפתחות הרכב נגנבו. השכן סיפר שהוא ראה את העובד יושב ברכב שלנו ומנסה להניע אותו, אבל הוא לא הצליח וברח. גם בזה חשנו שה’ עצר אותו בזמן.
הזמנו משטרה, והם חקרו את המקרה. הרגשנו צער גדול…
לאמא שלי היה מאוד קשה וכואב שהשרשרת זהב שקיבלה בירושה מסבתא שלי נגנבה… השרשרת הייתה עבורה מזכרת יקרה לליבה, ולא רק חפץ.
חודש לאחר מכן הודיעו לנו שהגנב נתפס אבל שום דבר ממה שנגנב לא חזר אלינו.
מאז אנחנו תמיד נועלים את הבית. אבל יותר מזה – למדתי משהו חשוב.
גם כשקורים דברים מפחידים, ה’ שומר עלינו. לפעמים רק בדיעבד מבינים כמה הכול היה מדויק. המעיל שחזרתי לקחת באותו ערב מזכיר לי עד היום כמה הכל מושגח.
לאחר המקרה, הרגשתי שכל רעש קטן בלילה גרם לי להקשיב לסביבה יותר חזק. לפעמים שאלתי את עצמי למה זה קרה דווקא לנו, במקום שכל כך האמנו בו והרגשנו בו בטוחים?
ההורים היקרים שלי חיזקו אותנו ואמרו לנו שה’ תמיד אוהב אותנו, גם כשלא מבינים מיד למה הדברים קורים. לאט לאט הרגשתי שהפחד בי נחלש והאמונה שלי מתחזקת. ה’ איתי בכל מקום!
