באמצעו של לילה קר, כשהשקט עטף את הרחובות, נשמעה פתאום צרחה רועדת שפילחה את הדממה. מעין התעוררה בבהלה, ליבה פועם בחוזקה כנגד צלעותיה. היא הדליקה את מנורת הלילה והסתכלה סביב החדר, אך מה שראתה גרם לה לקפוא במקומה. במקום שבו היה אמור להיות השטיח הצבעוני שלה, נפער בור גדול, עמוק ומפחיד. שולי הבור רעדו כאילו האדמה עצמה מפחדת ממה שנמצא בפנים. מעין, מבוהלת עד עמקי נשמתה, רצה לחדר הוריה כדי לבקש עזרה, אך המיטות היו ריקות והוריה נעלמו כאילו נבלעו באוויר.
מעין חזרה לחדרה כולה רועדת. היא הרגישה בודדה בעולם. כשעמדה על שפת הבור, התחילה לבכות ודמעה אחת מלוחה נפלה אל תוך החושך העמוק. פתאום, החדר התמלא באור זהוב ומנצנץ. מתוך האור הופיעה פיה קטנה, זוהרת ומתוקה עם כנפיים שקופות. הפיה הביטה במעין בקול רך ואמרה: “מעין האמיצה, אם תרצי למצוא את הורייך ולהצילם, תצטרכי להתגבר על הפחד ולהיכנס אל הבור”. מעין חששה מאוד. היא חשבה על הסכנות האורבות לה שם למטה ואיך תצליח לצאת בחזרה, אבל האהבה להוריה הייתה חזקה מהפחד. היא עצמה עיניים, לקחה נשימה עמוקה וקפצה לתוך הריק.
היא צרחה “הצילו!” בכל כוחה, אך להפתעתה היא נחתה ברכות על ערימת כריות נעימות בתחתית הבור. מעין קמה על רגליה והחלה ללכת במנהרה חשוכה ולחה. פתאום, היא חשה בנייר מתחת לנעלה. היא הרימה את הפתק וראתה כתב יד מוזר: “אם תרצי למצוא את הורייך, תצטרכי לעבור את מלך המכשפים”. מעין לא התייאשה. היא הפכה את הפתק וראתה סדרה של מספרים. בזכות חוכמתה הרבה, היא הבינה שמדובר בכתב סתרים. היא חישבה את הגימטריה של המספרים וגילתה את הרמז: “תמשיכי להתקדם עד שיהיו לך שתי פניות, קחי את הפנייה הימנית”.
מעין רצה במנהרה עד שהגיעה לצומת דרכים. היא פנתה ימינה כפי שהורה הרמז, אך הדרך הסתיימה בקיר אבן אטום. היא לא ויתרה והחלה למשש את האבנים הקרות בחושך. פתאום, ידה נחה על אבן אחת שבלטה מעט. היא דחפה אותה בכל כוחה פנימה, וברעש חריקה כבד הקיר החל להיעלם ולהיפתח. לפני מעין נגלה הארמון של מלך המכשפים – מבנה שחור ומאיים עם צריחים משוננים. היא הציצה מבעד לאחד החלונות וראתה את אמא ואבא שלה קשורים בשרשראות, כששתי מכשפות בעלות עיניים זוהרות ומפחידות שומרות עליה.
מעין החלה לבכות חרישית, אך אז הופיעה הפיה שוב. “אל תבכי,” לחשה הפיה, “אני אטיל עלייך קסם שיהפוך אותך לבלתי נראית למשך שעתיים בדיוק. השתמשי בזמן הזה בחוכמה”. הפיה מלמלה “נונושיבלולו!” ומעין הרגישה שהיא נמוגה באוויר. היא מיהרה לארמון, חמקה בין השומרים חסרי האונים והגיעה אל הוריה. היא לקחה אבן כבדה, השליכה אותה על ראשה של המכשפה הראשונה והפילה את השנייה במפתיע. כשהן איבדו את הכרתן, שחררה מעין את הוריה. “זאת אני, בתכם!” לחשה להם.
הם ברחו יחד, התחפשו למשרתים וחזרו למנהרה בדיוק כשהקסם פג. הם הגיעו לתחתית הבור, טיפסו על חבל ארוך במשך שעה מתישה, עד שחזרו לביטחון של חדר השינה. כשכולם ישבו בסלון מוגנים, אמא הכינה קפה והם נחו מההרפתקה המטורפת. הוריה סיפרו בגאווה איך מעין הצילה אותם מידיו של מלך המכשפים הרשע. מעין מעולם לא גילתה לחברותיה את הסוד, אך היא ידעה תמיד שהפיה הסנדקית שלה שומרת עליה מבין הצללים.
