`שמי אופיר שלומוביץ, אני בת 10 ולומדת בכיתה ד’2 בבית הספר “נתיב זבולון” בעיר מודיעין.
בתקופה האחרונה התחילה מלחמה ואבא שלי גוייס לצו 8 בחיל השריון.
כשאבא סיפר לנו שגוייס לצו 8, בכיתי בלי הפסקה ולא הסכמתי שהוא ילך, אך הוא אמר שהוא חייב ללכת למילואים: “אני הולך לא כי אני רוצה, אני הולך כדי לשמור עליכם” הסביר לי ולאחיי.
לבסוף השתכנענו והסכמנו שהוא ילך. הכנתי לו פתקים שהוא ישים בכיס של חולצת המדים בצד ימין, שישאר לו קרוב ללב. בנוסף, הבאתי לו גם צמיד שיש לי ממנו שניים, אחד לי ואחד לו, מאז תחילת המלחמה הייתי עם הצמיד כל הזמן, התקלחתי איתו, ישנתי איתו ויצאתי איתו לכל מקום כולל לבית הספר. כך גם אבא שלי, תמיד ענד את הצמיד.
אני רוצה לחזור אל היום שבו אבא עזב את הבית, חברתי ליה שמעה אותי בוכה מהקומה למעלה [היא חברה ושכנה שלי] ובאה לבדוק מה קרה ואני שיתפתי אותה. היא הקשיבה לי והבינה אותי.
ב -12 וחצי אבא שלי נפרד ממני, מאמי ומאחיי עילאי ושגיא ויצא למילואים.
אם אתם שואלים איך החזקתי מעמד ככה, אז אני רוצה לספר לכם על משהו שקרה לאבא ולחבריו בעזה, סיפור ששינה את ההסתכלות שלי, ונתן לי הרבה כח להתגבר על הדאגה והגעגועים לאבא.
כפי שאמרתי, הסיפור קרה בעזה לאבא ולחבריו בטנק.
אבא שלי, מפקד טנק ואיתו בטנק נמצאים עוד שלושה אנשי צוות: גיל הנהג, יהודה התותחן, ותומר הטען.
המשימה הראשונה שלהם בעזה הייתה לכבוש אחת ממפקדות החמאס, הם נלחמו והרגו כמות גדולה של מחבלים, ולבסוף הצליחו ב”ה לכבוש את המפקדה.
ביום שלאחר הכיבוש אבא שלי היה מותש מהקרבות אז הוא הלך לישון קצת בטנק. בזמן הזה גיל הנהג דיבר עם תומר ויהודה ושיתף אותם שהוא מאוכזב מהם כי יום לפני כן הם נתנו לאבי לצאת מהטנק לתקן רובה שהתקלקל וזה מאוד מסוכן. הוא ביקש מהם שפעם הבאה שצריך לצאת מהטנק, שיתנו לו לעשות את זה. הוא הסביר שהם ואבא שלי השאירו בבית אשה וילדים דאוגים והוא עדיין רווק ואין לו אישה וילדים שמחכים לו בבית…
למחרת בבוקר כל הכוחות יצאו מהטנקים למפקדה הכבושה כי נעשה שם תדריך. כשחזרו כולם לטנקים, אבא שלי ויהודה הבחינו שמישהו חסר… גיל.
הם חזרו למפקדה וחיפשו בכל מקום אפשרי, היתה להם תקווה גדולה למצוא את גיל, הם הסתכלו לכל עבר ולבסוף מצאו אותו שוכב על הרצפה ללא רוח חיים. לאחר בדיקה, הם הבינו שצלף ירה בו.
גיל היה חייל בודד ללא משפחה, שעלה לבד מרוסיה, התגייר והתגייס לצה”ל, למרות שהייתה לו בנוסף לכך,בעיה בריאותית. הוא החליט להילחם למען המולדת שלנו ולתרום את חייו למען העם בישראל.
אבא שלי, אחיי ואני כיבדנו את זכרו על ידי כך שב-ט”ו בשבט הלכנו לנטיעות לזכרו ולזכר חבר נוסף שנפל.
ואני רוצה גם להקדיש לזכרו את הסיפור הזה, ובעיקר ללמד אחרים על גבורה אמיתית, על מסירות ונתינה לעם שלנו ועל אהבת חינם שבזכותה ננצח.
(הסיפור מוקדש לזכרו של גיל פישיץ שנפל בקרבות ברצועת עזה -גוש קטיף. יהי זכרו ברוך.)
