ארץ אהבתי
ילד אחד ששמו בנג’מין שמע הרבה על ארץ ישראל, מאז שבנג’מין היה בן שלוש התחיל לשמוע תמיד על ארץ ישראל.
הוא גר באנגליה. חלומו היה לטוס לארץ ישראל ולראות מה באמת יש שם ומה האנשים עושים שהופך אותה לארץ כל כך מבוקשת .
כשהיה לבנג’מין יום הולדת תמיד כשהיה כיבוי הנרות ובקשת המשאלה, הוא ביקש לטוס לארץ ישראל עם כל משפחתו. בנג’מין תמיד אמר לעצמו “כשאני אטוס אני אלך עם אימא או אבא לטיולים ויהיה לי ממש כיף”.
עברו כמה שנים בנג’מין היה בן שבע והוא אמר לעצמו “כשאני אטוס אני אהיה כל כך שמח ויהיו לי חברים חדשים מארץ ישראל. זו ממש ארץ אהבתי”.
בנג’מין שיתף את החברים שלו שהוא ממש רוצה לטוס לארץ ישראל. ובכל הפסקה הוא לא יצא ושיחק איתם אלא ישב במקומו וחקר על ארץ ישראל כמה שיכל .
חלפו עוד כמה שנים ובנג’מין היה בן עשר. אימא שלו אמרה לו שהוא לא יכול תמיד לחקור ולחקור על ארץ ישראל. ובנג’מין ענה ואמר “אני יכול לעשות מה שאני רוצה!” ונכנס לחדרו. “אתם עוד תראו” אמר לעצמו “אני עוד אגיע לארץ ישראל”.
עברה שנה, וכל החברים של בנג’מין כבר לא ניסו לדבר ולשכנע אותו לצאת ולשחק איתם כיוון שידעו מה בנג’מין עושה, חוקר ולומד על ארץ ישראל.
בנג’מין תמיד קיבל את התעודה הכי גרועה, משום שבמהלך השיעורים הוא קרא ספר על ראש הממשלה של ישראל.
עברה לה עוד שנה ובנג’מין היה בן שתים עשרה. אבא של בנג’מין אמר לו: “החלטנו לתת לך מתנת בר מצווה שממש תאהב. נטוס לארץ ישראל לבר מצווה שלך!” בנג’מין כל כך התלהב והתרגש שרץ אל אביו וחיבק אותו חזק ואמר “תודה תודה תודה תודה תודה תודה”. הפעם כשנכנס לחדר בנג’מין אמר לעצמו “אני כל כך מתרגש”.
יום למחרת הוא לקח את הטלפון שלו והתקשר לחברים שלו ואמר “לא תאמינו, אבל אני עומד לטוס לבר מצווה שלי לארץ ישראל” כל החברים שלו שמחו בשבילו ואמרו לו “סוף סוף תוכל לראות את כל מה שחקרת עליו…”
זה היה יום לפני הבר מצווה, בנג’מין היה עסוק באריזת המזוודה שלו. היו בה הרבה בגדים כחולים ולבנים ורק לאחר שהכל היה מאורגן, הוא הלך לישון. למחרת בבוקר כל מהשפחה של בנג’מין נסעו לשדה התעופה ועלו למטוס.
הם הגיעו לישראל והלכו לבית המלון. בנג’מין הניח את הדברים שלו בבית המלון ואמר ” אבא מחר בבקשה תיקח אותי לכל האתרים שחקרתי עליהם …”
ואכן במשך התקופה שהם היו בארץ ישראל הם נסעו מאתר לאתר, ממצדה וים המלח בדרום וכמובן ביקורו בירושלים בכותל המערבי ועברו לכינרת בצפון .
אלו היו הימים המאושרים ביותר בחייו של בנג’מין.
לסיום המשפחה שלו ביקרה בלונה פארק שם הם עלו על המתקנים ושם בנג’מין פגש חבר חדש בשם נועם. בנג’מין התחיל לשתף אותו שהוא הגיע לביקור מאנגליה ושהוא כל כך אוהב את ארץ ישראל .
בסוף הערב כאשר הם נאלצו להיפרד, הם החליפו מספרי טלפון וכתובת מייל והבטיחו לשמור על קשר.
בנג’מין חזר לאנגליה וסיפר לכל חבריו על החוויות שעברו עליו ועל החבר החדש שהכיר.
קשר החברות בין בנג’מין ונועם הלך והתחזק עם השנים, הם דברו בטלפון והתכתבו באמצעות האינטרנט, הדבר התאפשר בקלות.
כאשר בנג’מין הגיע לגיל שמונה עשרה הוא עלה לארץ ישראל במטרה להתגייס לצה”ל ובכך לתרום למדינת ישראל שהוא כל כך אוהב .
בשדה התעופה הוא נפרד מבני משפחתו ועלה למטוס מאושר .
כאשר הוא הגיע הוא ישר התגייס ונבחר ליחידת גולני. כל החדר היה מצופה בצבעי צהוב וירוק ודגל ענקי היה תלוי על הקיר .
בפלוגה שלו הוא היה אהוב מאוד. בהתחלה מדי פעם צחקו על העברית שלו שהיא לא נכונה, אבל מהר מאוד הוא למד לדבר נכון והיום הוא חלק מהם. ב7.10 כאשר התחילה מלחמת “חרבות ברזל” בנג’מין היה הראשון לצאת לקרבות ע”מ להציל ולהגן על יושבי הארץ.
כאשר אבא ואימא שלו שמעו על המצב בארץ, הם ביקשו ממנו לחזור הביתה, אבל בנג’מין אמר להם “אני לא יכול לחזור, כי ארץ אהבתי זקוקה לי עכשיו”.
באחד הקרבות בעזה בנג’מין נפצע מפגיעת צלף ופונה לבית החולים, שם קיבל טיפול רפואי. הוריו הגיעו במיוחד לארץ ישראל להיות איתו. בכל הזדמנות ביקשו שיעזוב הכל ויחזור איתם לאנגליה.
לאחר שהבריא, בנג’מין לא רק שלא חזר לאנגליה אלא שם לחבריו ונלחם בעוז.
מפקדיו ראו זאת והעניקו לו פרס, אותו שם בחדרו במקום של כבוד, תחת הכותרת לאוהבינו אוהב ארצנו…
