סוף סוף הגיעה ההפסקה, חשבתי לעצמי תוך כדי שהתקדמתי עם כל הכיתה לעבר מגרש הכדורגל.
כשהתחלנו לשחק שמתי לב שאריאל לא משחק.
ניגשתי אליו ושאלתי אותו: “למה אתה לא משחק?” הוא ענה לי שאין לו מצב רוח.
פתאום שמתי לב שהוא עצוב ושאלתי אותו: “למה אתה עצוב?”
הוא ענה לי בשאלה: “האם ראית שלא הגעתי לבית הספר בשבוע שעבר?”
עניתי לו שכן ושאלתי “למה?”
הוא ענה לי שהוא ישב שבעה על אבא שלו שנהרג בצבא והתחיל לבכות.
לא ידעתי מה לענות ושתקתי במבוכה. בסוף הלימודים הצעתי לו ללכת ביחד הביתה ולדבר.
יצאנו יחד מבית הספר התברר לנו שאנחנו שכנים וגרים באותו רחוב, כנראה אף פעם לא נפגשנו בדרך, כי כל אחד הלך בדרך אחרת.
הלכנו בשתיקה כל הדרך עד לבית של אריאל והחלטנו להיפגש אצלו מתחת לבית בעוד שעה ושלושת רבעי. נפרדנו.
באתי הביתה ושאלתי את אמא מה אומרים למישהו מאוד עצוב שאבא שלו נהרג בצבא? אמא אמרה: “תקשיבי לו, תהיי איתו ותשתדלי לשמח אותו. אבל את צריכה לדעת שזה בסדר שהוא עצוב”.
ברבע לארבע נפגשנו בכניסה לבניין של אריאל. ישבתי איתו. בהתחלה שתקנו, ואז לאט התחלנו לדבר ושאלתי אותו מה קשה לו במיוחד?
הוא ענה שקשה לו במיוחד שאין לו עם מי לצאת לבילויים ושאבא שלו היה כייפי ונחמד והיה להם ממש ממש כיף לצאת ביחד לבילויים רק שניהם.
פתאום עלה לי רעיון “אם יהיה לך מישהו אחר לצאת איתו אולי זה יעזור לך?”
אריאל אמר שכנראה זה יכול לעזור, אבל מי זה יכול להיות?
עניתי לו “אמא?” ענה לי: “לא”. אמרתי “אחד האחים או האחיות?” אמר לי “לא”. אמרתי “חבר?” ענה לי : “לא. אולי את?” עניתי: “אוקי”. הוא הציע לי ללכת מחר לסרט. אמרתי לו שאשמח אבל אני צריכה לבדוק עם אמא. בסוף הלכנו לסרט ואחר כך סתם ישבנו ודיברנו. היה לי מאוד נחמד ואני חושבת שגם אריאל הצליח להנות.
קבענו ללכת מחר ביחד לבית ספר וממש נהנתי.
