ארון אלבומים אחד…
שלום קוראים לי שירי, אני בת 12, לאמא שלי קוראים נוי ולאבא דרור ויש לי 2 אחיות, אחותי התאומה (אבל הלא זהה) אופק ואחותי הקטנה נעמה.
הכול התחיל בחופשת הקיץ, אני ואופק התחלנו לנקות את הבית בהתחלה סידרנו את הבגדים שלנו (שדרך אגב היה לנו ערמות אל גבי ערמות של בגדים שאנחנו לא צריכות) ואז עברנו לארון המקולל של המטבח הארוך שאף אחד לא פותח כל השנה, שם מצאנו כמויות של אבק ומצאנו גם פרוסת לחם עם עובש! (גועל נפש בקיצור) אחרי הפסקה של תמונות בסנפצאט ובאינסטגרם נגשנו לארון האלבומים…
לפני יום אחד
אמא: “חמודות שלי אני יודעת שזה החופש הגדול אבל הבית זקוק לניקיון!” הסתכלנו אחת אל השנייה וידענו שאין לנו מה להתווכח שאימא שלנו קובעת משהו אי אפשר לשנות אותו “אז ככה הכנתי לכם לוז להיום בשביל שכל אחת תדע מה לעשות” אמרה אימי והמשיכה “אופק ושירי אתם אחראיות אל כל הקומה למטה והחדר שלכן” נעמה התחילה לחגוג, הרי הקומה הראשונה היא הכי גדולה… אימי קלטה את נעמה והוסיפה: “ואת נעמה את אחראית על הקומה השנייה והשלישית, ואל תעשי לי פרצופים, אני יוצאת לסידורים עד השעה 16:00 תסתדרו בלעדי?” הסתכלנו אל השעון וקלטנו שעכשיו רק9:00 בבוקר “כן אנחנו נסתדר” אמרה אופק.
אחרי חצי שעה כולן היו מיואשות אבל לא הפסקנו, ידענו שכמה שיותר מהר ככה יהיה לנו יותר זמן לדברים שלנו.
ופה חוזרים לסיפור שלנו
פתחנו את הארון ואבק יצא ממנו אחותי אופק הלכה להביא סמרטוט וגם “רסס ונגב” ובינתיים אני הוצאתי את האלבומים ושמתי אותם בערמות, בערמה אחת כל מה שקשור לי ולאופק, בערמה שניה כל מה שקשור לנעמה ובשלישית מה שקשור להורים שלנו ולמשפחה ביחד.
אחרי שניגבנו את הארון התחלנו לפתוח את האלבומים. התחלנו עם האלבום של המשפחה ביחד ושראיתי תמונה לי ושל ההורים שלי בערך בגיל שנה הרגשתי שמשהו חסר, אופק שמה לב ואמרה: “היי תסכלי למה אני לא נמצאת פה?” זה באמת היה מוזר ניסיתי להרגיע אותה ואותי אז אמרתי: “בטח את היית עם משהו אחר או משהו כזה” אחרי כמה אלבומים שמנו לב שהתקרית הזאת קוראת שוב ושוב בין גילאי 1-3 רק אני מופיע ואופק לא.
החלטנו שאימא תחזור נשאל אותה בעדינות, שפתחנו את האלבום הראשון של שנינו, נהיינו בהלם כל התמונות היו שלי בדקנו והאלבום היה של גילאי 0-3 הבנתי שמשהו לא כשורה, מבט אחת לאחותי הסביר לי שגם היא חושבת ככה.
המשכנו את הניקיון בלחץ כל אחת אם המחשבות שלה, מנסה למצוא תשובה לתעלומה המוזרה.
בשעה 16:00 אימא לא הגיעה חשבנו שקרה משהו הרי אימא שלנו היא הכי דיקנית בעולם, ב16:15 אימא שלנו הגיעה היא הסבירה: “אתן לא מבינות! הייתי בדואר והיה להם חתול באחד המגרות אז היה בלאגן…” הסתכלתי אל אחותי ואז לחשתי לה:”נראלי עדיף אחר כך היא נראית ממש עייפה ורעבה… בואי בארוחה” אופק הנהנה, “טוב חמודות אני ממש עייפה אני הולכת לישון בערך ב17:00 תעיירו אותי ונאכל” אמרה אימי ועלתה לחדר שלה,
17:15 התחיל הארוחה אימא שלי ירדה למטה וברגע שהגיע האוכל הסתכלתי אל אחותי והיא שלחה לי הנהון קטן שאלתי את אימי בזהירות: “אימא היום עברנו אל ארון האלבומים” עצרתי ובדקתי את תגובתה אחרי שראיתי שהיא בסדר המשכתי: “ועברנו אל האלבומים ושפתחנו את האלבום הראשון שלנו ראינו שיש שם רק תמונות שלי ולא של אופק למה?” אימא שלי התסכלה אלי בבהלה וענתה בקול חצי מהסס חצי מפוחד: “סתם היא הייתה אצל סבתא לרוב…” מבט אחד לאחותי הבהיר לי שגם היא לא הסתפקה בתירוץ הזה אבל הסכמנו שאבא יחזור ננסה שוב.
בשעה 18:00 נעמה הלכה לישון ב19:00 אנחנו התארגנו לסרט (אחרי הארוחה אימא שלי הסכימה) בינתיים חשבנו יחד אל הסיבה לתמונות ב21:00 אבא שלי חזר והוא היה תשוש אז ביטלנו את השאלה למחר. אחרי הסרט הלכנו לישון, בבוקר קמנו מוקדם ואבא שלנו היה בבית החלטנו שזה הזמן, אף אחד לא היה ער חוץ ממנו ומאבא שלי סיכמנו שאני ישאל, הלכתי לאבא שלי ושאלתי אותו: “אבא אתמול עברנו אל הארון אלבומים… ועברנו אל האלבומים ושפתחנו את האלבום הראשון של שנינו היה שם רק תמונות שלי ולא של אופק למה?” אבא שלי הסתכל אלי באותו מבט של אימא שלי ואמר: “תעזבו את זה זה לא חשוב” ויצא. החלטנו שזה חשוב ושנצטרך לעבוד קצת יותר קשה להשגת המטרה עבר שבוע והתחילו הלימודים המורה שלנו היא השנה מוריה שהיא נכנסה לכיתה היא אמרה:”שלום לכולם קוראים לי מוריה אלמוני והשנה אתן בכיתה ו’ ולכן השנה אתן עושות עבודת שורשים, כמובן שאני יעזור אבל הרוב עליכם” בהפסקה אני ואופק החלטנו שזה הזדמנות טוב לחקור את עניין התמונות, החלטנו לדבר עם סבתא שלי וששאלנו אותה היא אמרה שהיא לא תגיד לנו הכול היא תיתן לנו רמז:” האמת היא לא כמו שהיא תבדקו במקום שבו חסרי המגורים וההורים הולכים” הרמז שלה היה מעורפל והחלטנו לברר אותו שבוע אחרי זה פצחנו את זה פרוש המשפט הוא “לכו לבית היתומים לתשובות, הלכנו לכל הבתי יתומים בינתיים ההורים חשבו שהלכנו לראיין דודים שלנו שהגענו לבית יתומים “ילדי תורה” שאלנו האם היה שם יתומה בשם אופק והם ענו: “כן לפני 8 שנים וילדים אם אתם רוצים עוד פרטים צריך את ההורים להתראות!” יצאנו והבנו שהפרטים שהאישה נתנה לנו די דומים הלכנו לאבא ואמא שלי והם סיפרו לנו סיפור ארך במיוחד והוא התחיל ככה: “לפני 8 שנים לא הצלחתי להיכנס להריון” אמרה אימי והמשיכה: “ורצינו ילדה אז אימצנו אותך אופקי וגידלנו אותך כאילו את הבת שלנו ובגלל שאת ושירי הייתם באותו גיל קישרנו אותך אליה” פה היא הפסיקה ואופק התחילה לבכות “אז אתם לא ההורים שלי ואתן לא האחיות שלי?” התחלתי גם לבכות, כל החיים שלי הם שקר אחד גדול? וההורים שלי התנצלו :”לא רצינו שתרגישי לא שייכת… אנחנו נבין אם תרצי למצוא את המשפחה האמיתית שלך ולעזוב אותנו” אחרי שאופק העבירה מבט בין כולן היא אמרה:” היום גילתי שהחיים שלי הם שקר אבל גדלתי 8 שנים עם אנשים נהדרים שדאגו לי אולי אני לא האחות שלך” היא הסתכלה עלי “ואולי אני לא הבת שלכם אבל אני מרגישה אתכם שייכת.. אני לא רוצה משפחה אחרת., אני רוצה להישאר אם זה אפשרי..” הסתכלתי אל ההורים שלי ולפני שהתחננתי בפניהם הם אמרו: “ברור אופקי זה ממש מרגש אותנו שאת לא רוצה לעזוב” ואז כולם התחבקו חיבוק משפחתי.
וכל זה קרה בחודש או חודשיים אני לא מאמינה כמה השתנה ואז שפתחנו את הארון אלבומים.. התגלה שאחותי היא מאומצת ושההורים שלי שמרו אל זה בסוד במשך 8 שנים!
והכול בגלל ארון אלבומים אחד…
מגישה:יעל לוינסון
כיתה: ו’1
בית ספר: הראל
