הייתה ילדה ושמה נועה, נועה ואני אנחנו החברות הכי טובות ואנחנו תמיד מתחלקות בדברים לדוגמא: באוכל במשחקים וגם עוזרות אחת לשנייה.
ביום שני למדנו תורה ופתאום הגיעה צלצול הפסקת אוכל.
אני פתחתי את קופסת האוכל שלי היה לי תפוזים, תותים, ענבים וסושי ממש ארוחת מלכים!!!!
ושנועה פתחה את קופסאות האוכל שלה לא היה בתוכה כלום. נועה אמרה “אוי שכחתי את האוכל שלי!!!!”
וכשמעתי את זה באתי אליה ואמרתי לה: “קחי כמה תפוזים ותותים אבל אל תיגמרי הכול” הלכתי קצת לשחק בהפסקה והשארתי את הקופסאות אוכל שלי פתוחה.
שחזרתי ראיתי שהקופסא שלי הייתה ריקה לא היה יותר תפוזים תותים ענבים סושי ולא יכולתי אפילו לומר ארוחת מלכים!!!!!!
הסתובבתי לאחור וראיתי את נועה אוכלת את האוכל שלי ואמרתי בכעס: “נועה אמרתי לך לאכול קצת לא הכול”
היא השיבה לי: “אוי סליחה פשוט לא היה לי מה לאכול והייתי רעבה”.
באותו רגע היינו כבר אמורים ללכת הביתה
כשחזרתי הביתה הייתי מאוד רעבה ורציתי להכין לי אוכל ואמא שלי עוצרת אותי ואומרת לי: “מה קורה שאת רעבה הכנת לעצמך אוכל כמו ארוחת מלכים”
אני לא רציתי לספר לה מה קרה כי פחדתי שזה יפריד את החברות שלנו ואמרתי לה:
“כן אבל אני בכול זאת רעבה”
צעדתי אל המקרר ואמא שלי שוב עוצרת אותי ואומרת לי “תאמרי לי את האמת כרגיל שאת חוזרת מבית ספר אפילו ממרק חם את ממש שבעה”
סיפרתי לאמא שלי את האמת והיא אמרה לי: “לא נורא אולי חברה שלך היתה רעבה והתביישה לבקש ממך תוותרי לה על כך שלקחה ללא רשות
יום למחרת הלכתי לבית ספר וראיתי קופסת אוכל מונחת על השולחן שלי עם תפוזים תותים ענבים וסושי
ובצד יש פתק “סליחה שאכלתי לך את האוכל ולא איך שביקשת שאני אוכל אז החזרתי לך מנועה”
אני רואה אותה מחייכת מהדלת ואני רצה אליה ומחבקת אותה חזק ומאז אנחנו מקשיבות אחד לשנייה כמו בפעמים הקודמות.
