פעם הייתה ילדה שקראו לה נועם,
לנועם הייתה אחות קטנה, שקראו לה שיר.
יום אחד ששיר הייתה בת שנתיים, ונועם הייתה בת חמש וחצי ההורים שלהם התגרשו. אמא שלהם עברה לגור בירושלים, ואבא שלהם לא מצא דירה, אז הוא עבר לגור אצל ההורים שלו. ככה הם גרו שנתיים.
אחרי שנתיים אבא שלהם עבר לגור בירושלים, ואמא שלהם גם עברה דירה. אבל פתאום משהו השתנה. הם התחילו לישון גם אצל אבא שלהם.
שיר ונועם לא רצו לישון שם כי היה להם קשה מאוד, הם התגעגעו לאמא שלהם. לאט לאט, הן התבגרו ונועם כבר התחילה להרגיש יותר נעים אצל אבא שלהם.
אבל שיר לא הצליחה, שיר הייתה ממש קשורה לאמא שלה.
היא ואמא שלה דיברו, ושיר התחילה לחפש את הכלים שיעזרו לה להתמודד ולאט לאט היא התחילה למלא את ארגז הכלים שלה.
היא מצאה את כלי המוזיקה, כשהיה לה קשה היא הייתה שומעת מוזיקה.
היא מצאה את כלי החיבוק, כל פעם שהיה לה קשה היא הייתה מבקשת מאחותה חיבוק.
היא מצאה את כלי הכתיבה, היא התחילה לכתוב יומן וכתבה את מה שהיא מרגישה וכשרצתה היא הייתה מראה לאמא שלה כדי שתבין , זה עזר לה מאוד.
היא מצאה את כלי הפתקים, אמא כתבה לה כל מיני משפטים מחזקים ושיר הוסיפה גם כל מיני פתקים ובכל פעם שקשה לה היא בוחרת פתק וקוראת אותו.
היא מצאה את כלי הזיכרונות השמחים והתמונות – שקשה לה היא מסתכלת באלבום תמונות שלה ושל אימא שלה ושל אחותה נועם.
ועוד כל מיני סוגי כלים.
עד היום היא ממשיכה לחפש עוד ועוד כלים שיעזרו לה ומוסיפה אותם לארגז הכלים שלה. אבל לא משנה מה היא הייתה עושה תמיד קשה לה.
תמיד ביום יום היא יותר בסדר אבל בלילה היא יותר מתגעגעת לאמא שלה. אחותה נועם עוזרת לה ומרדימה אותה והיא שומעת מדיטציה ולאט לאט היא תלמד להסתדר.
