אף פעם לא מאוחר מדי
פעם אחת פגשתי את הרב יצחק אייזיק הרצוג, והוא סיפר לי סיפורים מרגשים מתקופת השואה.
אחד מהם נחרט בליבי לעד.
זה היה בליל חורף קר. הרחובות היו מכוסים בשלג לבן, והקור חדר לעצמות. הרב יצחק אייזיק,
לבוש במעיל כבד, צעד ברחוב הומה חיילים נאצים. המעיל לא שימש רק כדי לחמם אותו, אלא גם
כדי להסוות את זהותו היהודית. בקצה הרחוב עמד בית כנסת קטן ומסתורי. הדלת הראשית שלו
הייתה גבוהה ומכוסה בשלג, והידית השחורה הייתה עקומה ושבורה. רק הרב וכמה יהודים אמיצים
ידעו כיצד להיכנס למקום מבלי לעורר חשד.
לילה אחד, כשהרחוב היה שומם, הופיע לפתע חייל נאצי. הוא היה לבוש במדי שחור, קסדת פלדה
לראשו, אלה בידו האחת ורובה כבד בידו השנייה. צעדיו היו כבדים ומהדהדים בשלג. לפתע הבחין
בחשדנות באדם יחף, לבוש במעיל חום וכובע קסקט, שנכנס למקום חשוך ואפלולי. החייל החליט
לעקוב אחריו.
כאשר נכנס החייל פנימה, הוא נעצר באחת, המום ממה שראה ושמע. מארון קודש קטן הפציע אור
לבן וזוהר, וקול עז נשמע מבין הקירות: “שמע ישראל, ה’ אלוקינו, ה’ אחד”. היה זה יהודי שהתפלל
במרתף, זועק מעומק נשמתו.
החייל הנאצי רעד בכל גופו. לפתע עלו בזיכרונו רגעים מילדותו: הוא שמע את קולה הרך של אמו
אומרת איתו את קריאת שמע בכל לילה לפני השינה. ליבו נשבר, הוא קיבל סחרחורת ונפל על
הרצפה.
כאשר התאושש, עמדו מולו חמישה יהודים, חמושים באקדחים. במקום לברוח, הוא שאג בקול גדול,
בקול שכולו אמת וכאב: “שמע ישראל, ה’ אלוקינו, ה’ אחד!” היהודים, המומים מהשאגה, הניחו את
נשקם, הרימו אותו מהרצפה וחיבקו אותו בחום.
הם אמרו לו בקול רך: “אף פעם לא מאוחר מדי לחזור בתשובה”.
החייל הזה, שהיה קודם אויב, הפך ברגע אחד לאח. האור שהפציע מארון הקודש האיר לא רק את
בית הכנסת, אלא גם את נשמתו.
